מיומנה של האם העובדת

השבוע, לפני שנה, סבי האהוב עבר אירוע לב, שגרר אחריו ניתוח מעקפים משולש שגרר אחריו שבץ מוחי שגרר אחריו אשפוז ממושך בבית החולים.

סבא שלי הוא אדם משכמו ומעלה. מאז ומתמיד היה דמות נערצת בבית, הן על ידי הורי ואמי במיוחד והן על ידי כל נכדיו, כשלושים במספר.

האירוע המוחי הותיר אותו ללא יכולת ללכת, לאכול לבד או לתקשר. כל מה שיוצא מפיו הן מלים בנות הברה אחת (אה, בה, מה וכיו"ב). יחד עם זאת, רוחו נותרה ללא דופי. כאשר מגיעים לבקרו, מיד נפרש חיוכו האדיר על פניו הטובות. אף על פי שאינו יכול לתקשר, לא נותר הוא מתוסכל או מריר. תמיד יקבל את מבקריו בחיוך ובהנפת ראש מחממת.

לפני שנתיים החלנו, אמי ואני, לכתוב ספר על חייו. המטרה הייתה למסור לו את הספר באירוע גרנדיוזי לכשיגיע לגיל שמונים. התקדמנו יפה מאד ושמרנו את העניין בסוד. אמי שמשה כשליח וחקרה את הוריה על חייהם בטוניס, על המנהגים, המאכלים ואורחות החיים. אך בינתיים אירעה הטרגדיה הרפואית הזו ואמי איבדה כל יכולת לחשוב, לדמיין את אביה במצבו הקודם. שלא לדבר על לכתוב על כך. דבר הספר פורסם ברבים כאשר היה סבי מאושפז בטיפול נמרץ, ואמי, ברגע חולשה ואובדן תקווה סיפרה לאחיה ואחיותיה את אשר תכננו.

בינתיים עברה לה שנה. אמי כבר השלימה עם העובדה כי אביה לא ישוב להיות כשהיה.

השבוע, בשיחתינו השבועית הארוכה, שאלתי אותה האם היא מוכנה נפשית להמשיך ולכתוב. להפתעתי, היא אמרה שכן. אני מחכה עכשיו למוזה, שתשוב אלי, כדי שגם אני, אוכל להמשיך ולתעד את חייו של האיש הדגול הזה.

סבא! אנחנו אוהבים אותך.

ובעניינים אחרים,

ביום שבת הקרוב יחול יום הולדתי העשרים ותשיעי. בעוד שנה, כבר אהיה בגיל הזה, המפחיד – ש-ל-ו-ש-י-ם....

לפעמים אני מרגישה בת שבעים, סוחבת על גבי את תלאות העולם כולו ולפעמים כמו בת 10, שזקוקה לחיזוקים כל הזמן מן הסובבים. בכל שנה שחולפת, אני לומדת דברים חדשים. השנה, למדתי את מגבלותי יותר מבכל שנה אחרת. ההפיכה לאם שינתה אותי מבחינות רבות. חיזקה אמונות שהיו קיימות אצלי ממילא, החלישה אחרות והציגה התנהגויות חדשות. ג' ואני גדלנו כבני זוג והתחזקנו פי כמה כמשפחה.

אף על פי שהחודשים הראשונים להולדתה היו קשים מנשוא, בייחוד לאור העובדה שהורי לא היו לצדי והתמודדתי לבד עם קשיי ההורות, בראיה לאחור, מאז שנולדה, עברו עלי ועלינו כמשפחה מן הרגעים המאושרים ביותר בחיי.

שנת 28, בהחלט שנה מוצלחת ביותר. כן ירבו.

לילה. הילדה ישנה והבעל בכוננות. אני לבד, סופסוף.

הבית שקט וחוץ מאור קטן שהותרתי כדי שאוכל לקרוא, חושך מוחלט. הגוף שלי סוף סוף נרגע, השרירים רפויים ואני כותבת, אחרי הרבה זמן של היעדרות.

לפני שבועיים חזרתי לעבודה, משרה מלאה. במקביל גם החלטתי שעודפי השומנים מההריון חייבים להעלם אז התחלתי להתעמל כל בוקר, לספור קלוריות וגם לבשל, כדי לאכול בריא. השילוב הקטלני הזה, בייחוד אחרי חופשה בת שלושה שבועות בישראל, הותיר את גופי פצוע במצב אנוש. כל שרירי הידיים והרגליים תפוסים מההתעמלות, הגב כואב מנשיאה של הפעוטה על הידיים, כי בכל זאת אני לא רואה אותה כל היום, המוח מתפוצץ מעומס העבודה המטורף והתשישות הכללית בעינה עומדת כאשר אני חוזרת הביתה בשש בערב ועוד עומדת על יד הסירים של ארוחת הערב והצהריים שלמחרת.

אבל אני לא מתלוננת.

האמת היא, שבאופן מפתיע, ככל שיש לי יותר לעשות כך אני מספיקה יותר. ההתעמלות גם מוסיפה לי אנרגיות שלא היו לי קודם ואני ממש מרגישה כמו סופר-וומן.

בינתיים, שבועיים אחרי, אני עוד מרגישה שיש לי כוחות להמשיך כך לנצח, בתנאי שפעם בכמה זמן יהיה לי איזה לילה כזה לעצמי, לכתוב, לחשוב, לקרוא קצת. לא להכין אוכל לאף אחד, לא להתנצל על זה ששוב אין לי כח לסקס, להרים רגליים, לסדר ציפורניים, לבהות בטלויזיה כמו זומבי לאיזה שעה, לרחף לי במחשבות, להיעלם בתוך עצמי.

הלילה הזה עוזר למלא את המצברים מחדש, להמשיך להיות הרעיה המושלמת (כמעט – ע"ע אין לי כח לסקס לעיל...) והאמא המשקיענית, לאפשר לי לתת גם קצת זמן איכות לעצמי ולא רק לסובבים אותי.

אתמול היינו בבר מצווה של הבן של בת-דודה של חמותי (כן, מסובך. ב"מרוקאית" מסבירים את זה ככה: נכון אני? נכון בעלי? אמא שלו? בת-דודה שלה? הבן שלה? הוא!). בקיצור, אז היינו בבר מצווה. לאחרונה, כל המסיבות שאני הולכת אליהן הם או חתונות או בריתות. בר מצוות שמורות לאנשים עם ילדים קצת יותר גדולים שזה לא ממש במעגל שלנו כרגע. וכך, לראשונה מאז שנולדה הפעוטה השארנו ביביסיטר זרה (דהיינו, לא ההורים של ג' כי גם הם היו בבר מצווה), התלבשנו יפה, התאפרתי, עשיתי פן בשיער, סידרתי ציפורניים ויצאנו.

האירוע היה מאד מושקע ומצאתי את עצמי, במסגרת טקס הדלקת הנרות שעוד מקפידים פה בארה"ב לבצע, מזילה איזו דמעה. אחר כך, הקרינו קליפ של תמונות של הילד מהיום שהוא נולד ועד הלום. תמונות הילדות שלו היו מדהימות, עם אמא ואבא שלו ופה בכלל כבר חנק אותי גוש בגרון.

מה יש בהם, באירועים האלו, שגורמים לי לבכות כל הזמן? אגב, כבר יצא לי מוניטין במשפחה של הבכיינית. כך, למשל, לפני שלוש שנים, ממש כמה ימים אחרי שהגענו לניו-יורק, אחיו של ג' התחתן. לא ממש הכרתי אותו לעומק וממש לא הכרתי את כלתו אבל משום מה לא הפסקתי למרר בבכי במהלך כל טקס החתונה שלהם. זה היה די מביך האמת...

מאז, אני מדד ההתרגשות המשפחתית. כשאחיו הצעיר של ג' התחתן, השנה, כבר התחילו דיבורים על האם אני אבכה או לא. כמובן, כבר התחלתי להרגיש שמופעל עלי לחץ לבצע. הרי, אם לא אבכה, האם זה אומר שלא התרגשתי מספיק? למזלי, הייתי אז בסוף חודש שמיני, ההורמונים שלי השתוללו, זו הייתה ממש בדיחה להוציא כמה דמעות פה ושם...

האמת היא, שבכלל לא קשה לי לבכות. אני בוכה מסרטים, מסדרות טלויזיה, לפעמים גם יוצא לי לבכות מפרסומות (זה קרה לי רק בארץ. פה כל הפרסומות הם לתרופות או מכוניות, לא ממש מרגש אותי). אני בוכה כשאני רואה מישהו אחר בוכה (עיין ערך – גיסתי בברית של הבן שלה. לא הפסקתי לבכות – אבל זה היה כי ראיתי אותה בוכה, זה לא פייר), מסוגלת לבכות מכרטיס ברכה שמישהו כתב לי או מפרח שג' הביא לי.

מי שמכיר אותי טוב, די מופתע מהיכולת שלי לבכות מכל דבר. הרי, בדרך כלל אני האדם הכי רציונלי בעולם. אני כמעט ולא מפעילה רגש בקבלת החלטות, הכל תמיד מתוכנן היטב בטבלאות וגרפים. אמוציות זה דבר שכמעט ולא מורגש אצלי בחיי היומיום. לכן, הסתירה הזו היא כמעט בלתי מוסברת. אני סוברת שזה הצינור שלי לשחרור קיטור ואולי אני בכלל סתם בכיינית...