ברגעים שחושבים לא בהגיון, בלי כל ההגדרות, הקווים ושאר השטויות .. דווקא ברגעים האלה, הכי טוב לי. כשהראש נודד כל היום לכל הזיכרונות, והתהליך בעיצומו ואין דרך חזרה. וגם אם נראה שאני משתגעת, יש לי כוחות שלא ידעתי על קיומם .. ובתחילתן של שלוש השנים האחרונות, כשהשימוש בכוח היה בתור ידיעה מרוחקת שהוא ישנו, קיים ומוכן לשימוש באופן מהר, הפך הוא להזנחה בסיסית וזלזול. נעלם כלא היה ולווה בתחושת החמצה קלה- ותו לא.
אבל הרגשת ההתחלה שהייתה לי ניצחה, מצאתי את הסוד לו צפיתי זמן רב.
בתקופה שיש לי שליטה מלאה על כל הנעשה, שליטה שרבים מייחלים לה, שאני בעצמי ייחלתי לה זמן רב, אני דוגלת באמרה "הזמן יעשה את שלו". הכל יקרה באופן מושלם בתזמון המושלם ואין לי ספקות. ולא, אל תתיימרו להבין- הפעם, רק הפעם, לא דיברתי על זה. הפעם, דיברתי על כל דבר אחר.
אז למיטב המסורות, צריך להיות כאן תיאור מפורט של הטיול שנתי.
נתחיל בזה שאין ילדה שמקטרת יותר ממני. זה חלק, שכמובן, צריך להיפסק אבל באמת שבטיולים קשה לי. בתור ילדה נטולת יכולות/רצון/מוטיבציה בתחום הספורטיבי ובעלת חלק היפוכונדרי-היגייני, דבר שלא בדיוק תורם לי בטיולים, מסלולים נוטים להיות קשים מנשוא, מה שמביא למסע קיטורים מעצבן פלוס. למרבה הפלא, הפעם קיטרתי רק על החום, ולא על הקושי או הלכלוך! (כנראה שהצופים בכל זאת תרמו משהו. אה, וגם האנטי בקטריאל) .
הבריכה בערב וה'טקס' המאולתר לפניה הפכו את היום הראשון מסבבה לבן זונה , והיה באמת אדיר. ברוח הצופיפינקיות- הווי שכבתי בעיצומו, ממש ככה.
(מכיוון שהתמונה מעט מטושטשת, אז הסדר מימין לשמאל הוא כזה: ירדן, ניצן, עדי, סתיו, נעם, משהו לא ברור מעל הראש של נופר, נופר, אביב, אני, גורביץ', יעל, ג'יימי.)
היום השני היה מושלם. מסלול המים בבניאס יפה, הכיתה שלנו אדירה, השכבה שלנו מדהימה ויזהר .. יזהר תימני כרגיל. מה שבהחלט העשיר את היום הזה, היה הפזמון המנצח "אלונה זו.." ופה אתם מוזמנים להמשיך בדמיון .
"אני מטייל לי ברמת הגולן ופתאום פגשתי את וודקה!"
אני לא הולכת לכתוב כאן שאני לא רוצה שיגיע התיכון והכל, כי אני ממש כן. אני מחכה לחופש הגדול וכמובן למה שיהיה אחר כך בקוצר רוח, הסקרנות לוקחת כאן חלק גדול. העובדה שכולכם ממשיכים איתי מקלה עליי מאד את המעבר.
אנחנו שכבה יוצאת דופן. טוב, אני משוכנעת שכל שכבה אומרת את זה על עצמה והכל, אבל זה באמת חובה.
אני יודעת שאני חוזרת על זה, אבל אני באמת מאושרת שיש לי חלק בשכבה הזו, ב..'חבר'ה' נקרא לזה, שלנו, כי אתם באמת מדהימים. אחד אחת. עם כל הקיטורים על השרון, ויש לי אלפי ביקורות על מאות נושאים (יש לי יותר ביקורות מנושאים.. נו, פולניה).
התקופה הזו, כמו כל תקופה אחרת, תעבור לפני שנשים לב. השנה הזו עברה על טיל ובמבט לאחור אני רק משמינה מנחת (וזה ההסבר היחידי שאתם אי פעם תקבלו על הבטן שלי). לא הייתי משנה בה כלום, אני לא מתחרטת על שום דבר. אחת השנים המדהימות ביותר שעברתי. קודם כל, התהליך שעשיתי עם עצמי מדהים. עברתי משנאה תהומית-עצמית, אל אהבה, קבלה ומודעות עצמית עצומה, מה שהפך את השהייה לבד ממתסכלת להכרחית. מבחינה חברתית עברתי מספר תהפוכות, אבל שונות מכל מה שהכרתי. הפעם הייתה לי דמות צמודה תומכת, אני. מבחינה לימודית .. טוב חבל להרוס את נימת-המצב-רוח-הטוב הזו. ואתם באמת צריכים לראות אותי עכשיו, מחייכת מול המחשב כאילו אמרו לי עכשיו שמשרד החינוך החליט שלא צריך ללמוד פיזיקה. אני נדהמת לגלות כל פעם מחדש, כמה אימון לא שווה לקרב. הוא תורם, אולי, במצבים מסוימים. ההשתקות הזאת, שכל פעם חוזרת על עצמה ולאחריה גל של התחרטויות, כעס וביקורת, נעלם כלא היה. נשארה ההשתתקות ולאחריה הבנה בלבד. פשוט כי זה לא שווה אחרת.
חבל לי לבזבז את התקופות האלה במחשבות שליליות. ולא, בניגוד למה שרבים מכם חושבים, זוהי לא התיימרות. אני אומרת את מה שאני מרגישה וחושבת. כי פשוט חבל לא לחייך. אולי זו הדחקה, אולי הבלגה. אני לא יודעת. כרגע אין לי שום כוונה להתעסק בלהתעצבן. אה, עוד טיפ שלמדתי- אם אתם נוטים לצפות הרבה ואחר כך להתאכזב, אז אל תצפו. לא יהיו אכזבות וגם, ב100% מהמקרים, תופתעו לטובה. זה עובד, מילה שלי.
"All it takes is Faith and Trust"
peter pan
ושאף אחד אי פעם, לא יעיר לי על השנאה העזה לגרמניה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
