החיים אחרי 30

בעתון סוף השבוע האחרון קראתי סיקור על הביקור של משלחת הכנסת בירדן. הופתעתי לקרוא את תגובתו של מלך ירדן כי הוא מונה על ידי הליגה הערבית להיות שליח ותפקידו לשכנע את ישראל להענות לקריאה למו"מ על הסדרי שלום במזרח התיכון.

באותו הרגע שיתפתי את בן זוגי במחשבה על איך התהפכו היוצרות.

כל השנים אנחנו הצגנו עצמנו כמושיטים יד לשלום והנה מושטת היד ואנו מתקשים להענות. יתכן שאין זו היד המושלמת ויתכן שיש קושי בתנאי הפתיחה אבל למה לסרב לניסיון? היום אנו מבכים את זכרון הנופלים - האם אין הזכרון הטוב ביותר הוא שלום אזורי?

אני מאמינה כי גם שלום קר הוא שלום טוב ויחסינו עם מצרים כיום, עם כל הקשיים, עולים אלף מונים על תקופת הפדאיון.

אני מסתכלת לאירופה וטוענת כי גם בין צרפת לגרמניה מעולם לא שררה אהבת אמת והנה מסתדרים... אז למה אנחנו מסרבים?

מדוע אנחנו עסוקים כל כך בועדות חקירה על מלחמה שהייתה במקום לתת כבוד לנופלים ולחיים ולתת הזדמנות לפונים?

העלתי היום את הדעה הזו בפומבי במקום העבודה שלי והתגובה שקבלתי היא שאין זו פניית אמת מאחר וכוונת הפונים לא השתנתה - הם רוצים עדיין לחסלנו. אז מה? למה אנחנו מחטטים באינטרסים הניסתרים של מדינות ערב ולא מנצלים הזדמנות, הינה יש פניה של הליגה הערבית - פניה גלויה ופורמלית עם רצון לנסות.

אז מה אם הפניה מגיעה מאינטרס אישי? האין כולנו פועלים על פי אנטרסים אישיים? אז מה אם האינטרס שלהם הוא לפתור את הבעיה הפנים ערבית? האם אנחנו לא נפיק גם כן תועלת?

אומרים בגישור שלכל צד מניעים נסתרים והטיעונים המוצגים כלפי חוץ לרוב אינם משקפים את הרצון הנסתר של כל צד. עדיין נמצא כי גישור היא הדרך הטובה ביותר ליישב סכסוכים כאשר ההנחיה היא להתמקד בתועלת שאתה תפיק ולא לנסות ולחשוב מה הצד השני רוצה או מנסה להשיג. מדוע לא ניתן ליישם גישה זו במו"מ מדיני? מדוע לא מרימים כאן את הכפפה לשלום ומדוע הכפפות היחידות שרואים כאן לאחרונה אלו כפפות אגרוף?

 עד מתי נבכה על הנופלים אך לא נעשה דבר אמיתי כדי לשים לזה קץ? מתי זה קרה שהפכנו להיות האוייב של עצמנו?

אז ניראה לי שבינתיים אני מצליחה לעשות לעצמי קצת נחת וליצור נקודת אור בכל אחד מהימים האחרונים.

הבוקר יצאנו אני ובן זוגי לסיבוב צעידה מוקדם בפארק.

בשמונה כבר היינו למטה מסתובבים ברחובות השוממים של בוקר ערב חג

ועכשיו חזרנו אחרי טיול מהיר.

איזו הרגשה מצויינת.

אההה ועוד שעה יש לי תור פינוק למניקור ופדיקור...

שכל הימים יתחילו ככה...

יש לי מחזור לא סדיר, זה כשלעצמו פרט אינטימי אבל לא מעניין לחלוטין.  אבל בגלל שיש לי מחזור לא סדיר אני אף פעם לא יודעת מתי לצפות לו. נוצר מצב שבכל פעם שהוא מתעכב ביותר משבועיים אני מתחילה לנבור בנפשי בשאלה...ומה אם הפעם זה הריון?

כל פעם שעולה השאלה מתחילות לי דפיקות לב מהירות והתלבטות קשה בין שמחה לסקרנות למועקה.

בכלל, נושא הילדים עולה כמעט בכל שיחה עם חברות או חברים שעוברים את גיל שלושים ונמצאים כבר במצב זוגי. בעבר זה ברור שאחרי הזוגיות באים הילדים אבל לאחרונה (כלומר מאז הזוגיות שהתממשה) זה כבר לא כל כך ברור ואם מגיעים למסקנה שכן, אז... אז עולה ההתלבטות לגבי המתי ?

היום היה לי דיון ארוך לגבי המתי והטיעון המרכזי שלי היה שעוד לא כי יש לי עוד משימות לסיים. נשאלתי מהן המשימות החשובות הללו שלא יכולות להתבצע עם ילדים ברקע. אין לי תשובה מוחצת לזה אבל יש עוד כמה דברים שהייתי רוצה לעשות, חלקם כבר ממשתי - כמו להחליף מקום עבודה - וחלקם עוד לא.

אני רוצה לעשות דיאטה ואני רוצה לשנות כמה הרגלי חיים ולחזור לכושר ולצאת לעוד כמה טיולים אחרונים. נכון שאני יכולה לעשות הכל גם שיש זעטוט ברקע (בתנאי שהוא בריא) אבל אני חושבת שיותר קל להתחיל לפני.

למעשה אחרי שדברנו הרבה וחשבנו הרבה הגעתי למסקנה שאני רוצה שהילד יהיה מרגש ומאתגר לפחות כמו כל אחת מהמשימות הללו. אני רוצה להגיע אליו שלמה, עם כוחות וסבלנות. אני רוצה שזה יהיה מתוך כיף ורצון ולא מתוך חובה חברתית (המשכיות הדור).

כשאני מסתכלת על החיים בראיה רחבה יותר אני רוצה להגיע לגיל 40 (שהולך ומתקרב) בתחושה ששנות ה- 30 לא התבזבו . אני רוצה להרגיש סיפוק מהחיים שבניתי לי והמשפחה שהקמתי. אם אני אתחיל היום בהקמת המשפחה, כאשר אני עוד לא שלמה עם עצמי ועוד לא עשיתי מספיק דברים בשביל עצמי, אני חוששת להגיע לגיל 40 להסתכל אחורה ולראות מולי עוד משפחה "סתם".

מהי משפחה "סתם" בעיני? משפחה שטבעה בשגרת היומיום, שהשיא הוא טיול שבת בקניון ונופש שנתי בדיסנילנד. נורא קל לשקוע בשגרה ולהפוך למשפחה "סתם" בדיוק כמו שקל לי היום לשקוע בשגרה ולהיות זוג "סתם" שלא משקיע מספיק בעצמו.

הכל נורא מפחיד כי פעם הייתי אחרת, שנות ה- 20 שלי דיי זוהרות בעיני, חסרות מחוייבות ומלאות הרפתקאות. אני רוצה להמשיך עם זה, אני לא רוצה לאבד את הריגוש מהחיים האלו.  אני חוששת שעצלות האישית תשתלט עלי והילדים יהיו תרוץ מצויין, כי כהורים תמיד אנחנו עייפים.

אז אולי ילדים זה שמחה ואולי הגיל עושה את שלו ואי אפשר להמתין לנצח אבל אני חושבת שכדי שיהיה פה גם אושר אני צריכה עוד לחכות קצת.