כל כך מוזר לחזור לפתע להכרה, ולהבין שכבר כמה וכמה שעות היית כבוי, כמו שרוי במצב קטטוני. אני מצליח לדמיין ולהרגיש פיזית את יחס המהירויות שבהן הזמן עובר בתודעה ובמציאות גדל, כשהזמן עובר במציאות כמו קלטת בהעברה מהירה קדימה, והזמן בראש נוזל כמו דבש בסלואו מושן. מעניינת אותי גם האנלוגיה שלי של המציאות מבחוץ ומבפנים לסרט, כאילו אני צופה מהצד בהעתק חיוור של המציאות, ולא באמת חי וחווה אותה.

ההתעוררות מכה בי בבלבול, תדהמה וקצת פאניקה, כי אני מרגיש שזאת התעוררות קטנה שתיכף תתחלף בחזרה בשינה, כמו שינה מקוטעת שבה לפעמים אתה חצי מתעורר ומודע במעומעם לסביבתך לכמה שניות. מה קורה לי? ממה אני בורח? נגד מה בדיוק אני עוטף את עצמי בחומה עבה של אלחוש, בקונדום עבה של טמטום חושים? ההתנהגות הזאת תמוהה, הרי כל אחד רוצה לחיות, אז למה אני נכנס הישר לתוך קורי העכביש ומתעטף בהם, אפילו בלי עזרתו?

המחשבה שלי איטית בצורה דביקה, אבל עדיין מתרוצצת בכאוטיות. אפילו ההתנסחות שלי מקוטעת ואוטיסטית, אבל למי אכפת. מעניין שמחשבות כאלה תמיד באות בזמן הכי לא מתאים. מעניין איך נפש מלאה בתקווה מאבדת אותה כל כך מהר ופתאומיות, ומחליפה אותה בחוסר-אונים, בלבול וייאוש. מה שבאמת חשוב זאת ההתנייה האובדנית הזאת, הבריחה מקושי, אבל בלי קשר לזה - איך אני ממשיך לחיות, איך אני ממשיך להתקיים כשהכול כל כך לא מושלם, כשיש כל כך הרבה דברים לתקן, כשאני רוצה שכל החיים יהיו תחת שליטה מוחלטת ויתקתקו כמו שעון שווייצרי, אבל הכול נרקב ומתפורר, והרצון הזה הוא קבר זכוכית מלוטש בחדות עם ארשת פנים רצינית ודואגת, אבל ההיפך שלו זה חיים בזויים, בלי מטרה, בלי כוח, בלי שאיפות, בלי כוח רצון, בלי רצון לידע, בלי שום דבר נעלה שיחשל את הנפש, חיים של חזיר שמתפלש ברפש ומסרב להביט רחוק יותר מקערת האוכל? האיזון נראה רחוק מתמיד.