אני רוצה להיות מושלם. אני רוצה שכל תנועת גוף שלי תשדר הרמוניה, חן, דיוק ויעילות מירבית של מכונה. אני רוצה שכל שריר יהיה מפותח בדיוק במידה שמאפשרת תנועה קלה וחלקה, אך עם זאת לא יעמיס משקל עודף על הגוף. אני רוצה שכל מפרק יסתובב בחופשיות, כל גיד יהיה מתוח כמו כמיתר של קשת, מסייע לתנועה ותומך בה, שהנשימה תהיה קצובה, עמוקה וחלקה, תמלא את הריאות ותאוורר אותן ותמלא אותן בשיר מצלצל וצוהל של מהות החיים עצמם שמרחפת באוויר מסביבי. אני רוצה להיות נקי, נקי בכל מקום, גם בפנים וגם מבחוץ, ללא שום פגם ודופי, רוצה להיות כמו רובוט משומן היטב, כל הברגים מחוזקים, כל גלגלי השיניים אוחזים אחד בשני אחיזה יציבה, המנוע עובד ללא הפסקה ותקלה, כל המגעים החשמליים מהודקים היטב ואין אבק על המעגלים החשמליים.

אני רוצה שקט במחשבות שלי. רוגע, ויעילות, בלי כל המחשבות המיותרות, הלא פרודוקטיביות, הפחדים, החרדות, הדאגות, התסביכים, התסכולים. אני רוצה מבנה טהור של מחשבה אינטלקטואלית, המנתחת ברוגע את המציאות סביבה, מנצלת את כוח הדמיון כדי להתעלות על המציאות סביבה, לקפל אותה, להתלפף סביבה ולפסל אותה כחומר ביד היוצר. אני רוצה שהרגעים הספורים של התעלות על הפחד ומחשבה צלולה יהפכו לדרך קבע, והשיאים החדשים יהיו מדהימים באמת, ולא רגעים של להיות פשוט בסדר. אני רוצה להיות מסוגל לאהוב את עצמי, את העולם סביבי, את כל האנשים סביבי, בלי חשש, בלי ציפיות, בלי תכלית, מטרה או אינטרס.

חוסר ההתאמה בין הרצונות שלי לבין מצב הדברים במציאות מפריע לי, כמו עקיצה של חרק, כמו חום, כמו פצע פעור עם זיעה ניגרת לתוכו, זהו שוק, קונפליקט, קרע תודעתי תמידי, תהום, בקע במארג הפיזי-מנטלי. זה גורם לי כל הזמן לרצות לתקן, לשפר, להשתכלל, לנקות, לקרצף, לשייף את עצמי ומכל צד וכל היבט. אני רוצה למלא את סדר היום שלי בהשכבות לישון בשקיעה, יקיצה בזריחה, תזונה בריאה, מאוזנת ומגוונת, שלל תרגולים פיזיים ומנטליים לשיפור עצמי, ספורט לחיזוק השרירים, המפרקים והגידים, מתיחות ותרגילים לייצוב המפרקים והגידים, תרגילי נשימה להעמקה והסדרה של הנשימה ולניקוי של דרכי הנשימה, תרגילים לשיפור הראייה, תרגילי פיזיותרפיה לכאבי הברכיים שלי, תרגילי הרפייה כי אני תמיד לחוץ וחרד לגבי הכול.

אני חושב שהרצונות האלה הם בסך הכול חיוביים, כי טבעי לאדם שאוהב את עצמו ודואג לעצמו לרצות לשפר את איכות החיים שלו, אבל אצלי הרצונות האלה באים ממקום אחר, מקום של חוסר שביעות רצון מעצמי, וקשה לי להאמין שזה טוב. הרי תמיד יהיה מקום לשיפור לשאוף אליו, ולכן נידון עלי להיות במרחק תהומי מהגשמת הרצונות שלי באופן תמידי, אלא אם כן אצליח לשנות את הגישה וההשקפה על עצמי, אבל זה דבר שאין לי שמץ של מושג איך לעשות, בניגוד לשיפור העצמי.

עוד מחשבה שעוברת לי בראש היא שאני צריך לחיות - אם יהיה לי סדר יום קשיח של שלל תרגולים שונים, שעת השקמה ושעת כיבוי אורות, 9 שעות עבודה, אז מתי אני אהנה? מתי אני אעשיר את עולמי הפנימי בקריאה, או שיחה עם אנשים אחרים? מתי אני אתעסק בתחביבים, שאותם אני אפילו לא כל כך רוכש מפחד שלא יהיה לי פנאי להתעסק בהם? מתי אקדם ואפתח את החלק שהוא באמת אני באופן מהותי, החלק שנהנה מהחיים וצולל לתוכם? יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, כל כך קצת זמן לעשות אותם, וכל כך הרבה זמן שמתבזבז לחינם על דברים חסרי משמעות שנועדו להקהות אותי, וכך להקל על הסבל הפנימי שלי. האם לפספס את שעת כיבוי האורות ולעשות לילה לבן בבילוי הזוי במקום נטוש עם אנשים שאני אוהב זה פשע נגד עצמי וסדר היום שלי, או שמא חלק ממהמשמעות של להיות חי? לדעתי התשובה די ברורה.

התשובה הברורה מאליו היא שדרך האמצע היא הדרך הנכונה, שצריך לעשות דברים מועילים, אבל לא להגזים עם זה. רק שיש עם תשובה כזאת בעיה אחת - אני הטיפוס המגזים. לא מספיק לי חצי מהכול, אני מתפשר רק על הכול או על כלום, והרבה פעמים אני מעדיף ללכת על הכלום רק כדי לא להסתפק במשהו חלקי. אני מבין שזהו דפוס מחשבה שגוי מיסודו שמוביל לתוצאה פחותה מבחינה אישית, ויוצר הרבה תסכול פנימי על כך שאתה לא עושה כלום עם עצמך, אבל מאוד קשה לי להתמודד איתו ולוותר על שלמות לטובת משהו רק בסדר או טוב.

אתמול למשל הגזמתי. לא קרה משהו נורא, אבל בדיעבד אני מבין שהגזמתי. יש תרגול יוגה בשם ג'אלה נטי המיועד לנקות את דרכי הנשימה בראש. התרגיל מסתכם בשטיפה של תעלות האף ולאחר מכן ייבוש שלהם. להבנתי, זו דוגמה מעולה לאחד עקרונות המנחים של היוגה - תרגול קצר ועדין שמתבצע באופן יומיומי, עם תוצאה יחסית זניחה בתרגול אחד, יוצרת לאורך רצף של תרגול מתמיד תוצאה איכותית, או במילים אחרות, בדיוק ההטבה ההדרגתית במצב שממש אין לי סבלנות אליה, עם הרצון העז להפסיק את הצריבה הצורמת מהמצב שאני נמצא בו יש חשק לפתרונות עוצמתיים ומיידיים. הרעיון של התרגול הוא 5 דקות של שטיפה ביום, ייבוש קצר של הנחיריים ע"י נשימה מתחזקת בהדרגה, וכך מעברי האף יהיו נקיים יותר ויותר לאורך זמן. יש לי קושי קל בנשימה בצורת גודש תמידי באף שהייתי שמח להפטר ממנו אחת ולתמיד, אז אחרי התרגול של אתמול, הרצון להיות נקי נהיה כל כך חזק עד שפשוט ישבתי ובעקשות קינחתי את האף בצורה מאוד יסודית, ומידי פעם שטפתי אותו שוב כדי להוסיף נוזל. כשאני אומר לקנח את האף בצורה יסודית, אני מתכוון לסליל נייר טואלט שמוחדר לנחיר ומגיע בערך עד הלוע, מזיז את כל הגודש בדרך וכך עוזר להוציא אותו החוצה דרך עיטוש או דרך הפה. הרירית של האף היא מאוד מאוד עדינה, ולכן גם צריך לעשות את זה בזהירות, וגם ממש קצת בכל פעם, אבל הפעם עשיתי את זה עד אינסוף, או לפחות עד אמצע הלילה, עוד ועוד נזלת נפלטת ומתנקזת מתוך חללי הראש שלי וגורמת לי לסיפוק מעט חולני. בשלב מסויים הרגשתי עייף, וגם שהאף טיפה שורף מרוב קינוח, אז הלכתי לישון. מיותר לציין שבבוקר לא נשמתי מהאף לרווחה, ואפילו יוצא בקינוח יותר מהרגיל, ואני כבר לא יודע אם פתחתי איזשהו סכר וזה טוב שזה יוצא, או שמא גיריתי את הרירית יותר מידי ומה שיוצא הוא זיהום חדש שנוצר כתוצאה מחוסר הזהירות שלי, אבל בכל מקרה, אני מבין שזו לא הדרך.

לחטא את עצמי באובססיביות, לנסות להקיא את כל התוכן שלי כדי להיות נקי, לשטוף את עצמי במרץ שקרי ולדמות את עצמי לדלי עם זוהמה שצריך לרוקן, זאת פשוט לא הדרך הנכונה לחיות, לא הדרך הנכונה לנקות את עצמי, לטהר את עצמי. כל הניקיון והשיפור הזה הם באמת חשובים, אבל הדבר הכי חשוב לשנות, תיקון בעל עדיפות עליונה, דבר שיש לטהרו בראש ובראשונה, הוא המחשבה שאני רע ודורש טיהור, באופן מעט אירוני. אם רק ידעתי איך.