carpe diem

ולאף אחד אין תשובות למה אני ככה.

למה אני לא יכולה להירדם בלילה עד שאני מתישה את עצמי ממחשבות

ולמה זה או שאני לא מרגישה כלום או שאני מרגישה הכול ובבת אחת

ולמה הריקנות שמבטיחים שלי שתתמלא כשאגשים עוד משהו,רק מתרחבת בתוכי

והכול ניראה לי אפור,

יושבת לעשן סיגריה במצפה,והעצים בצבע ירוק ירוק גבוה שמסתיר את אלוהים

והשקיעה ניראית כמו בכי עצור ותשוקה לא ממומשת

ואני כבר לא מרגישה חיה,מרגישה מהלכת וזה הכול

והכול מכני סביבי וקורס ונופל וקמל

ולי נימאס לנסות להרים את עצמי

ואני מתחילה לתהות,שהבטיחו לי שזה רק גיל התבגרות מזויין והכול יעבור

וזה לא...זה פשוט לא,ואולי הבעיה בי ואולי אני צריכה לקמול ולגווע ולנבול

אני רוצה להישרף ושעשן שחור ופיח יצבעו אותי במשהו שהוא לא לבן מת.

לטבוע ולהשאיר את הנשמה שלי בקרקעית,לתת לגוף שלי לצוף ולהתרסק על סלעים משוננים

ואני יודעת שזה נורא אבל ככה אני מרגישה ונימאס לי להסתיר

ונימאס לי לשמוע שיהיה בסדר,ועוד יותר נימאס לי לשקר לעצמי שאני בסדר

אני רחוקה מבסדר,ואפילו העיניים שלי כבר לא צוחקות