carpe diem

אני לא מצליחה להחזיר לעצמי את החיות.

את הניצוץ הכה משמעותי בעיניים שאומר שאתה מעבר לנושם ושאתה מרגיש את האוויר נכנס לתוך הריאות ועוטף אותך בחמצן טהור.

אולי הכי טהור שיש.

משמעות זה דבר שבא ונעלם ואני איתו,אני מחפשת משמעויות קטנות מסביבי ומתמסרת אליהן עד שהן עוזבות אותי ומשאירות אותי בודדה ערומה ועזובה.

כמו שרבים השאירו אותי לפני ואני לא יכולה להתקומם.

ושוב שמש דיכאון נופלת עליי ואולי זה בגלל יותר מידי זמן פנוי או מעט מידי משמעויות.

ואולי זאת אני,כל החבילה,ומידי פעם חוזרת להזכיר לי מי הייתי ומי לא אהיה לעולם.

אני יכולה לכבוש את העולם להגשים את השמיים ולשלוט בחיים שלי,הזמן הוא הגבול ושומדבר מעבר לזה

19 שנה כבר מאחורי עם הישגים לא הישגים ואנשים שמצאתי בדרך.

איפה אני אהיה עוד חודש?שנה?5 שנים?

מפחדת לאבד את החיות שבתוכי,מפחדת למצוא את עצמי שונה ומפוחדת

החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות.

אני כבר לא מתכננת אבל מה באמת קורה מסביבי?