רק כדי להאיר

חזרתי כעת מהלוויית ההרוג החמישי בפיגוע בנתניה.

מדובר בבן של סגן המנהל שהוא גם אח של אחת התלמידות.

הייתה רעייתו, צעירונת בחודש השמיני להריונה הראשון. לראות אותה ולשמוע אותה בוכה על אובדן אהובה גזר אותי מבפנים. ולאחר מכן ראיתי את אביו. מורה גבוה ובוטח, בין השאר מדריך של"ח ואחראי טיולים, איש מאוד חזק- וברגע שראיתי אותו הולך שפוף אחר הרכב בו נמצא הארון של ילדו, התמוטטתי בתוכי לחלוטין.

עולם הפוך ראיתי.

עולם שבו אבות קוברים בניהם ותינוקות שעוד לא נולדו נמצאים בלוויית הוריהם.

וזה העולם שבו אנו חיים כרגע.

מול המראות המזעזעים האלה בא לי לזרוק לקיבנימאט את כל המשפטים נוסח "הגאולה בפתח", "כמו הקושי שבצירי לידה - ככה אנחנו, עד ללידה המחודשת שלנו כעם מאוחד במלכות שדי", "עברנו את פרעה... עברנו את היטלר.... עברנו את המן".

כי זה לא מעודד, לעזאזל, זה לא.

...

אבל אחר כך את חוזרת להתכנס בתוך עצמך ורק כשהבכי יוצא החוצה עד כלות ונשארת דממה, את מאפשרת לתקוה להכנס , כי רק השקט מאפשר לה לחדור פנימה וליטוע בך את התחושה שלא ינצחו אותנו.

ברוך דיין אמת.

*

בשבועיים הקרובים אהיה בקורס.

אני מאמינה שאקפוץ לבקר מידי פעם.

שיהיו רק בשורות טובות.