רק כדי להאיר

אני חושבת שמיום שעמדתי על דעתי הייתי מאוהבת. לפעמים זה היה עינוי מתמשך של שנים (מבחינתי לא היה צורך בצירוף "אהבה נכזבת", לא הכרתי משהו אחר, אז זה היה רק "אהבה", ונהנתי מזה, מזוכיסטית שכמוני), לפעמים לקח לי מספר מועט של ימים לעבור לאובייקט הבא היותר שווה.

אם נדלג בקלילות על טווח הגילאים 3-5 והתסביכים האדיפליים המתלווים אליו (אצל הבנות זה מכונה "תסביך אלקטרה"), נגיע לגיל 6 שבו התלהבתי קשות מדמות מצויירת שעד היום אני לא זוכרת איך קראו לה. נראה לי ש"בילי", והוא היה גיבור.

בגיל שבע התחלתי לקרוא את התרגום של הסדרות בטלויזיה, ולמרות שהוא "ברח" לי לפעמים, זה הספיק בשביל להתאהב באלברט מ"בית קטן בערבה". הרומן נמשך כמה חודשים עד שדיתי הסתפרה קצר ונעשתה דומה לו באופן מחריד מה שהרחיק אותי מהביזאר היישר לזרועות אלמנזו- שבגד בי והתחתן עם לורה בסוף, כמו שכולנו יודעים.

בכיתה ג' התחלתי להתאהב בדמויות ספרותיות והרומנטיקה פרחה: יכולתי לדמיין את אלופי בדיוק כפי שרציתי, וגם אני התלבשתי על העלילות הספרותיות נהדר.

כל ה"מפקדים" של אניד בלייטון (שמנצ'יק שולתת!!!11) כיכבו בחלומותי בעתות שינה ויקיצה, פתרנו תעלומות, כיסחנו את הרעים, אכלנו פאי של אמא של מישהו מהחבורה, ועוד פאי , ועוד ריבת אוכמניות והכל הכל היה סבבה, וגם כשר. (קתלי חזיר? מה זה?).

לאור בעיות הפערים בדת והידיעה שתהליכי גיור זה עניין מסובך, גיליתי בחדווה שגם לעם היושב בציון יש חבורות כשרות למהדרין וגם מפקדים שוים שחבל"ז. אבל ירון זהבי היה תפוס על ידי תמר ש... מה לעשות, ידעתי את מקומי ולא ממש יכולתי עליה. אחר כך, כשגילו לי שירון לונדון היה ההשראה לדמות מפקד החסמב"אים נשמתי לרווחה כי... בכל זאת, כמה שהוא חמוד- הוא ממש קשיש.

אפרופו "זקן"- גם רמי הממי מ"ריץ'-רץ'" (האהבה הדוסית הראשונה שלי!) ירד מהפרק לאחר מספר שבועות, אחרי שאחותי הישישה ממני בעשור אמרה שהחבר'ה האלה הם בגילה או גדולים ממנה כיום.

הלאה: שאול מחבורת כס"ח של גלילה רון פדר. הצבר האולטימטיבי, השווה, החכם והחתיך בעל השם שאני אוהבת. אני מוכרחה להודות שיתכן ולא ממש נגמלתי מהקטע שלו שכן חונכות פרח הייתה הזדמנות מצויינת להשלמת פערים: עשיתי לחניכתי מנוי ובמשך שנתיים קראתי יחד איתה את ספרי כסח. מאז עברו מים בירמוך (למדתי משהו מהספרים האלה) ובשבת שעברה, כשהייתי אצל אחותי, רבתי עם יפתח על הספר "כסח והחפירות בביר אל לוף-לוף". הוא ניצח אותי ב"אבן נייר ומספריים" והתחיל לקרוא ראשון. אז חיכיתי יפה ואמרתי רק פעמיים לאמא שלו שבושה שהבן המחונן שלה קורא כל כך לאט.

(למי שתוהה מה קרה עם הבנים בכיתה שלי. נההה. כולם מפגרים. הבחור השווה היחיד היה ליאור, שהיה בן דוד שלי וגם... ממש ממש לא).

בכיתה ד' חזרתי להתלהב מאנשים תלת מימדיים ועד כיתה ט' זה היה המדריך בבני עקיבא. כל פעם מדריך אחר.

אחר כך נכנסתי להדרכה והתאהבתי בחבר לצוות.

בשירות הלאומי, כשהייתי קומונרית בבני עקיבא, היה לי קראש אימתני על בחור מקסים שהדרכתי איתו  באיזה סמינריון הדרכה, והיינו חברים טובים ממש בתקופה ההיא. לא ראיתי אותו לאחר הסמינריון אבל זה לא הפריע לי להגות בו במשך שנה ולתלות תקווה באיזה אסימון שהלוותי לו. ראבק, בני"שים זה עם דוסי, לא משנה שנתתי שלא על מנת להחזיר, אבל דחילק, מישהי פה מחכה לצלצול, כמה כבר קשה להבין רמזים?

(כן, אמרתי אסימון. זו מילה כזאת שתעלם אוטוטו מהשפה העברית, ונכון, אני כזאת זקנה).

אחר כך היה האחד שכן החזיר לי אהבה , והיינו חברים חצי שנה ואז התארסנו ואז זה התבטל והיה משבר לא קטן אבל הכל לטובה.

לפני כמה שנים חזרתי להתאהב בדמויות שאפשר לומר שהמצאתי לעצמי: הבסיס שלהן היה אמיתי- רק שלאור נפלאות האינטרנט, הן היו וירטואליות לחלוטין.

את רובם ראיתי בסופו של דבר (לפעמים זה מה שגדע את הרגש באבו, לעתים אחרות- זה הגביר מאוד, ולפעמים יצאה מזה חברות גדולה גדולה ויפה שנמשכת עד היום:))

ויש את אלה שלא ראיתי וכנראה גם לא אראה. אולי הקשר שלנו הכי טוב במימד הזה.

*

האהבות הישנות, הן שהיו לי...

בטח מישהו אחר כבר נוגע בהן,

כנראה בגלל ש-

הן אולי היו לי

אבל לא היו שלי.