אם אני עוצרת לרגע בצד ושולחת לעברי מבט ארוך ובוחן, אני יכולה בוודאות לראות איך (וש-)אני מתבגרת.
זה ברור לי בכלכך הרבה רבדים שלא אוכל להסביר מלבד לעצמי. וזה מתבטא בכלכך הרבה דברים קטנים שאולי רק אני רואה. ואלו גם האנשים שסובבים אותי, אלו המסגרות והמקומות בהם אני נמצאת. אלו הדברים אליהם אני מפנה את תשומת ליבי והדברים בהם אני בוחרת למלא את הזמן שלי. אני מתחילה ללמוד סבלנות ואיך אפשר להמתין מבלי לחכות. ולאט לאט אפילו השקט הופך קצת פחות רועש.
פתאום מפחיד אותי שדווקא בנקודת הצמיחה הזו (כשנראה כאילו גם כל שאר הדברים שהעסיקו והטרידו נופלים למקומם הנכון), אני עשויה להיעלם מכאן לחצי שנה, למען צמיחה מסוג אחר.
(כמה פעמים האוטובוס הגיע בדיוק כשהדלקתי את הסיגריה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
