|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 MOVE
צבעי הנוזלים מתחלפים לסירוגין, במעגל סגור.
Guns N' Roses - "Move To The City"
You pack your bags
And you move to the city
There's somethin' missin' here at home
You fix your hair
And you're lookin' real pretty
It's time to get it out on your own
You're always fightin'
With your mama and you papa
Your family life is one big pain!
When you, you gonna move to the city?
Into the city where it all began
You gotta move, You gotta move
Ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma
Time you gotta move
You stole your mama's car
And your daddy's plastic credit card
You're sixteen and you can't get a job
You're not goin' very far
You're always ridin'
With the teachers and the police
This life is much too insane!
When you, you gonna move to the city?
Into the city where it all began
You gotta move, You gotta move
Ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma
Time you gotta move
Right to the city
Where the real men get it
Aw, child, ain't it a pity?
Sometimes it gets too shitty!
Come on and hit me!
You're on the streets
And it ain't so pretty
You need to get a new what you please
You do what you gotta do for the money
At times you end up on your knees!
I'm always buyin'
With the local and the junkies
This city life is one big pain!
But you, you had to move to the city
Into the city where it all began
You gotta move, You gotta move
Ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma,ma
Time you gotta move
Oh right to the city
With the real nitty gritty
Aw, child, ain't it a pity?
Sometimes it gets too shitty!
Come on and hit me!
היום השני בכלל יכול להיות יותר גרוע מהראשון?
| |
When everything you see is a blur, and ecstasy's what you prefer
צדק מי שאמר ש"החיים הם גלגל - פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה."
והרשו לי לתרגם - אתה חוזר על אותן דרכים שוב ושוב במשך כל החיים שלך, כשאתה צופה אותן מראש ובכל זאת, איכשהו, מתאכזב כל פעם מחדש. זה נכון, "It's all the same, only the names will change" (בון ג'ובי);
תמיד יהיה את הבנאדם הזה שאני אחיה בשבילו (סביון >עינת >ניצן >ריילי >איתמר), וכולם עוזבים בבגידה צורבת, או סתם fading away בלי להשאיר עקבות, ואני מנסה להשאר תמימה ולהאמין בשביל השפיות שלי, אבל אני לא יכולה להפסיק את הפחד הזה שמקנן בי, ואת הקול הנוסף הזה שמזהיר אותי, למרות שבשלב מסויים למדתי לחיות את הרגע ולהניח למחר.
וכן אמא שלי צודקת, יש לי שלושה יתרונות וחסרונות בו-זמנית: חכמה, רגש (אכפתיות) ואחריות. ואני מנסה לעזור לכם, ואני לא רואה את זה בתור הטעות שלי, למרות שאולי אני צריכה. תמיד הרגשתי שזאת המטרה שלי. גם אתם שמתם לב שבדיוק את שלושת התכונות הללו אני מנסה להדחיק כמה שיותר בזמן האחרון?
והנה אני בדיוק באותו המקום שהייתי בו לפני שנה (היא היתה אומרת שהיא שונאת שמות, ושונאת תאריכים, הם רק מזכירים לה דברים שהיא רוצה לשכוח), גוססת על אותה הבחילה, פיזית ונפשית. אני תמיד אישאר מופרעת, תמיד. אבל בחיי שזאת לא אשמתי, ואני בטוחה שזה לא תמיד היה ככה, אני פשוט נורא רגישה, אומרים. ומה לעשות שאין כמעט שום דבר שאני אוכלת? לא טעים לי, הגוף שלי לא מגיב טוב לאוכל שהריח או המראה שלו לא מוצא חן בעיני, או שאני לא אוהבת את אחד המרכיבים שלו. (ואולי אני באמת סתם ילדה קטנה ומפונקת שלא מוכנה לקבל "לא" כתשובה) אני חושבת על זה אחרי שהוא שואל אותי, ובאמת שכמעט ולא אכלתי כלום מאז שהתעוררתי אתמול בבוקר. אבל זה לא שלא רציתי או חיפשתי, פשוט אין אוכל בשבילי בבית הזה.
מתפוצץ לי הראש, בלעתי עכשיו שני אקמולים והלכתי לחדש את אספקת הטישיו, אני לא מפסיקה לבכות תוך כדי הכתיבה. וזה ההבדל העיקרי מלפני שנה - הייתי שופכת את הנשמה שלי (במייבלוג, לא ישרא. היו ימים..), ותו אחד לא היה זז לי בפנים כשהייתי כותבת את הדברים הכי מזעזעים וכואבים שיש לי להוציא. חוץ מזה שהפעם אני לא פוגעת בעצמי בכוונה (או לפחות, ככה אני רוצה לחשוב). ו"כל" מה שיש לי זה את האהבה שלי, הפעם. וזה מה שתמיד רציתי, ובחיים האלה, הרי, אסור שמשאלות יתגשמו בחפיפה.
"Try to stay alive
Until I hear your voice
I'm gonna lose my mind
Someone tell me why
I chose this life
This superficial lie
Constant compromise
Endless sacrifice
Pain
It saddens me to know
The helplessness you feel
Your light
Shines on my soul
While a thousand candles
Burn
Outside this barren room
The rain is pouring down
The emptiness inside
Is growing deeper still
You're so far away
And so alone
You long for love's embrace
To keep you sane
To make you whole..."
(Dream Theater, "Endless Sacrifice")
כמה שאני שונאת את החיים האלה. לא את עצמי, כבר לא. אולי את מה שאני מנסה להיות, או שאת מה שהפכתי להיות - בעיקר את השנאה החדשה והלא מאגניבה שלי, אבל אני לא שונאת את הבנאדם שאני. אני שונאת את זה שאני כבר לא מסוגלת לכתוב, אני שונאת את זה שלהיות נחמדה הפך למאמץ בשבילי, אני שונאת את כל מה שנופל ונשבר אצלי, לא אותי.
אבא: "אין לה דם"
הפסיכיאטרית: (מצחקקת)
אני: "לא נכון, פשוט חסר לי ברזל בדם וכאלה!"
יש לי דם, הרבה דם, ומאוד אדום. I can show anytime, if you want to - I've been dying to do this for a long time now, anyways...
עד העונג הבא? - עד הזמן הנכון.
| |
 I never meant to hurt you, I never meant to make you cry but tonight, I'm Cleanin' Out My Closet
הכל התפוצץ בצהרי שישי. מרד הנעורים המיוחל התחיל.
בבקשה אל תבקשו ממני לפרט יותר מזה - לראשונה, הורדתי את המסיכה הזאת עם אמא שלי, ואמרתי את מה שאני באמת מרגישה וחושבת בנוגע ליחס של המשפחה, הכבוד, האכפתיות וכו'. וזה ממש לא מה שהיא רוצה לשמוע.
חוצמזה, היא חושבת שאני מנצלת את הדיכאון שלי, והיא הבהירה לי שהיא ממש לא מתכוונת להסכים לכל דבר, כמו שאני מצפה, לדעתה.
אינסוף השוואות לאבלין.
צעקות, בכי, איומים, הטחות חסרות פשר.
The usual shit...
עד שנמאס.
ערב. קיר מוזר במגרש החנייה בבניין של איתמר, אח"כ פינה אחרת באותו חניון, יותר מאוחר פארק קטן. דשא, נסטי אפרסק, אלכסנדרוב, אורי, איתמר, אני. טעם דוחה, ממשיכה כדי להשתכר הפעם. סחרור. איתמר כבר שיכור, אורי בערך, הולך לקנות לנו עוד בקבוק נסטי אפרסק (נו, נגמר הדביבון) ובייגלה - תמיד יש להם מאנצ'יז נוראי כשהם משתכרים. עוד כמה שוטים וגם אני כבר שיכורה, הפסקתי לספור כמה שתיתי אחרי שתי כוסות וודקה בערך. הם המשיכו לשתות גם אחרי שהם כבר היו שיכורים לגמרי, אני לא יודעת למה אבל הם תמיד עושים את זה. אם אני הייתי במצב הרגיל שלי הייתי מנסה למנוע מהם לעשות את זה, אבל לא היה לי מושג כמה כל אחד שתה וכאלה והייתי צריכה שמישהו ישתה איתי כל פעם, כי זה ממש עודד אותי (רציני, הטעם היה לי כ"כ נוראי עד שדיללתי בחצי את הוודקה וגם הורדתי אותה עם נסטי).
אני זוכרת שהיה לי ממש מגניב, שאמרתי כל מה שעבר לי בראש במפורש ברגע שזה עבר שם, אלא אם מישהו אחר דיבר באותו הרגע. אני זוכרת שצחקקתי מדברים קטנים. איתמר ממש אוהב אותי ואת אורי. וגם את ליאו. הם צריכים להיות ביחד; אורי אוהב אותנו. הוא ממש שונא את שני. מי זאת ליאו?; אני אוהבת את כווולם. אני זוכרת סחרור כבד, מערפל. ההרגשה היתה טובה, לפרק הזמן הראשון.
בחצות נהיה לנו קר והתחלנו לא להרגיש טוב, פיזית. איתמר הקיא קצת, התחיל להיות לו ממש קר. החלטנו לעלות אליו הביתה, אורי התחיל להקיא על אי-תנועה בכביש היחידי שהיינו צריכים לחצות. נכנסנו בשקט לבית, ומיד הלכנו לחדר של איתמר. אורי נפל אל המיטה שלו, והתחיל להקיא על הכיסוי. אני עמדתי על הברכיים בגלל הסחרחורת ובגלל שניסיתי לעשות משהו (בטח להוריד עדשות או משהו כזה, אבל אני לא ממש זוכרת), אני די בטוחה שנשכבתי על הרצפה כי כאבו לי הברכיים, אורי התחיל להתנצל על זה שהוא גורם לבעיות ואני (בקול ישנוני משהו) אמרתי לו שזה בסדר, רק שיעבור למזרן השני, אני רוצה לישון, נטפל בזה אח"כ... ההורים של איתמר התעוררו והוא יצא לדבר איתם, משם אני לא זוכרת הרבה ומה שכן ממש במעורפל - אני זוכרת שזה לקח הרבה זמן, ושהם התחילו לטפל בכולם. קמתי מתישהו בלילה במיטה של איתמר כשהוא לידי, ושמתי לב שאורי ישן על המזרן השני. כשעברתי בסלון בדרכי לשירותים, ההורים של איתמר היו שם (משמרת מי יודע כמה), ואמא שלו שאלה אותי משהו. אני לא זוכרת מה היא שאלה, אבל אמרתי לה ש"לא, לא, אני בסדר, תודה..."
כשהתעוררנו בבוקר, אורי כבר לא היה שם. ההורים של איתמר ניסו להשלים לנו את החלקים שאנחנו לא זכרנו. ממש לא הרגשתי טוב בבוקר, איתמר אמר שאני עדיין תחת ההשפעה של האלכוהול. יכלתי להרגיש את הוודקה יושבת לי כמו גוש כבד כזה בבטן, שלא משתלב שם עם שומדבר אחר; תה עם לימון, קרקרים ועוד כמה שעות שינה די סידרו את זה. בהמשך היום דיברנו עם אורי, ראינו גרסא אמריקאית ייצוגית לסרטי הבורקס הישראליים, ואכלנו וכאלה. לא ידעתי אם לחזור הביתה בערב, או להשאר אצל איתמר, בגלל כל העניין עם המשפחה שלי. חזרתי הביתה כי אני בת 15 ואין לי מקום אחר לגור בו, או סיכוי למצוא עבודה אמיתית, או תעודת זהות. אני לא רואה את עצמי אפילו מסיימת את שנת הלימודים הזאת כמו שצריך, באמת שלא. נגמרת לי המוטיבציה. תמיד חשבתי שאני אנשור בשלב מסויים, השאלה היא מה אני עושה עם החיים האלה שלי. אף פעם לא חשבתי שאני אחיה מספיק כדי לשאול את עצמי ברצינות, אבל אני יודעת שאם אני איכשהו אחזיק מעמד עוד שנתיים וחצי, אני אוכל לצאת מכאן ולבנות משהו קל יותר. השאלה היא איך מחזיקים את זה. איך מחזיקים אותי.
אם רק, הייתי מסוגלת להעביר את החורף הזה... לולא, היו מבטיחים לי שחודש אחד ודי, ו, הייתי ממציאה לעצמי סיבה חדשה לעשות עם עצמי משהו כל יום, שלושים יום, ואולי רק; הספירה עצמה היתה מניעה אותי קדימה... אבל, בחיים האמיתיים, זה לא ככה. "UNMASK!" [הוא נראה כמו שלד, היצור הזה.]
אלה עדיין החיים שלי?
עד העונג הבא? - אם תספרי יום ועוד יום, יום ועוד יומיים... :/
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
