לא מעט הסתכלתי על כתבי עט ישנים שלי, כאלה שגורלם היה להיחנק במגירה, תמיד כשזה קורה עולה לי חיוך, לא רצוני כזה, לא חיוך זדוני, לא חיוך גאה, חיוך מתבייש, מתנצל.

לא פעם חשבתי לגנוז אותם לעד, לשרוף אותם, לנעול אותם במגירה ולא לגעת יותר, להתנזר מכתיבה, מהתבטאות בכלל, ממבטים לאחור, משטחיות, מהרפתקאות.

הכל גם ככה מקבל גוון אחר אחרי שנה, הכל גם ככה נשמע מצוץ מהאצבע, הכל שווה לתחת, מזוייף, מתחנף, מתיפייף.

חשבתי לחזור לבלוג, לשמוע את זה מאנשים בתור מכה מכרעת, בתור מה שישכנע אותי להפסיק.

סבתא עכשיו כותבת ספר, סבתא לא יודעת לכתוב, כלומר היא כותבת עם כל מיני "ע" מיותרות והיא גם לא יודעת להתבטא בכתב, המקסימום שהיא כותבת זה רשימה לסופר אבל בזמן האחרון היא מותרת גם על זה כי צריך לפענח את זה אחר כך וגם כי כבר אין לה כסף לקנות בסופר, אז עדיף כבר לזכור בעל פה, וגם ככה כשמגיעים לשם כבר אז קונים מליונים של דברים שלא צריך ושלא היו עולים בשום רשימה של אף אחד עד ששוכחים בכלל שיש רשימה, ואחרי יומיים מגלים שחסרים הדברים החיוניים באמת.

אז סבתא לא כותבת רשימה לסופר.

סבתא ביקשה ממני הרבה פעמים לשבת איתה כדי לכתוב, אבא אמר לה פעם שאני כותבת למגירה, ואם ניקח את זה ברצינות כמה חודשים אז נוכל להוציא לאור ספר, הוא מוכן להשקיע. אבל אני תמיד המצאתי תירוצים, אף פעם לא היה לי זמן, כמה זמן זה כבר דורש? כמה שזה דרש אף פעם לא היה לי.

עכשיו סבתא מרותקת למחולל חמצן, היא משתמשת בו לסרוגין, היא עדיין חזקה, הרופאים לא מאמינים, היא כבר בקושי יוצאת מהבית, אבל עדיין מוצאת זמן להמר, לעשן. יש לה ימים טובים וימים פחות טובים, לפעמים היא עוד מזכירה לי את איך שהיא הייתה פעם, הסבתא הכי שווה באיזור, עכשיו שולחים לה הביתה מטפלת מביטוח-לאומי, סבתא יכולה להסתדר בלעדיה, אבל הגיע הזמן שיתנו לה, הגיע הזמן שתלמד לקבל.

עכשיו סבתא כותבת עם איזו סטודנטית לסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה, סבתא שוקלת לחזור ללימודים ולעשות תואר בתנ"ך ובתרבות ישראל, בינתיים הסטודנטית באה פעם בשבוע וכבר יש ראשי פרקים.

סבתא יושבת מולה ומעלה זכרונות מהשואה, מהפרטיזאנים מהגסטפו, מההשמדה, מהשיער הבלונדיני והעיניים הכחולות שהצילו אותה המון פעמים, מהעוני ברומניה של שנות הארבעים.

ואישה זרה זוכה לעונג הזה, כי לי, עסוקה שכמותי, יש זמן להתנדב בקהילה, לטוס עם המשלחת, ללמוד פיזיקה, מדעי מחשב ומתמטיקה, לעשות בגרויות חורף קיץ ומה שביניהם, לנגן בגיטרה, אבל אין זמן לסבתא.

לוסי