אצלנו במשפחה, אם אתה חולה או פצוע, יש לך כמה שתי דאגות על הראש:
דאגה קטנה ושולית- המחלה\הפציעה שלך.
הדאגה העיקרית- איך לבשר לאמא שאני חולה\פצוע.
ומעשה שהיה כך היה.
בשבת האחרונה, שלומי, יוסי ואבא קמו מאוחר לתפילת שחרית והחליטו לצעוד
לבית כנסת קרוב לבית החולים איכילוב, שם מתחילים להתפלל מאוחר יותר.
אחרי התפילה, אבא הרגיש פתאום לחצים חזקים בחזה, ומאחר והם כבר היו
מרחק יריקה מהמיון, הם החליטו לירוק לכיוון המיון. סתם לא, הם החליטו ללכת למיון
כדי לבדוק מה מצבו של אבא.
אחרי שנקלט במיון, והתחילו לעשות לו רצף של בדיקות, אבא שחרר את יוסי
ושלומי לדרכם, כדי שאמא לא תדאג שהם לא מגיעים מבית הכנסת.
ובינתיים בביתנו הקט, אני התעוררתי אפילו יותר מאוחר מהם, ואמא
התעוררה אפילו יותר מאוחר ממני.
פתאום צלצול טלפון.
כמו כל פולנייה טובה, גם אמא שלי ישר התחילה להריץ בראש רצף של אסונות
שקרו לשלומי, יוסי ואבא בדרך. היא עושה את זה יום יום על בסיס קבוע, אז בטח שהיא
תעשה את זה אם מצלצלים אלינו בשבת בבוקר מחסוי כשכבר עוד מעט צהריים ואף אחד עדיין
לא חזר מבית הכנסת.
"שלום, שרית ישורון? מדברים מבית חולים איכילוב", אמרו לאמא
במבטא ערבי כבד, "בעלך הגיע אלינו לפה עם לחצים בחזה, הוא רצה להודיע לך שלא
תדאגי".
"ומה עם הילדים?", שמעתי את אמא צועקת לשפופרת, "איפה
הילדים?!"
מזגתי כוס מים.
"הילדים?!", הרופא\אח\בן דוד\ הערבי התבלבל, "אממ...
אני לא יודע... רק רגע..."
השיחה התנתקה.
היו מילים, היו משפטים ברורים. אבל במוחה של אמי הפולניה עברו כמה
דברים: טלפון מערבי, אבא בבית חולים, הילדים נעדרים.
את החלק הזה שיודעים מה הטלפון שלה ומה השם שלה ושלאבא יש לחצים בחזה
ולכן כנראה לא היה שום תאונת דרכים או פיגוע, חס וחלילה, היא לא הצליחה לעבד בראש.
אמא פצחה בבכי תמרורים.
כעבור דקה חזרו אלינו שוב מאיכילוב. אבא, שפחד שאמא תגיב לא טוב כשהיא
תראה שרק יוסי ושלומי חזרו הביתה, ורצה להקדים תרופה למכה ולבשר לה בצורה עדינה
שהוא בבית החולים ושהכל בסדר, קלט שהגוי-של-שבת שהוא נעזר בו לשיחה לא בדיוק שיפר
את המצב.
שתי דקות אחר כך, יוסי ושלומי נכנסנו הביתה. ראיתי על הפנים שלהם שהם
מחפשים את המילים הכי עדינות כדי לספר לאמא שאבא בבית החולים. הרגעתי אותם ואמרתי
להם שאנחנו כבר יודעים, ושגם אצל אמא הלב לא בדיוק בשיא הכושר כרגע.
**************
הלכתי לבית החולים לארח לאבא לחברה. מסתבר שתעוקת החזה היתה קצרה מאוד
ושהוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב ומתלוצץ עם רופאיו.
[תגידו, אם מביאים ליצן רפואי לחולה סרטן סופני, אפשר להגיד שהוא
מתלוצץ עם רופאיו?]
בדיוק כשבאו להעביר אותו להשגחה בפנימית ב', אמא הגיעה להחליף אותי.
היא אמרה שהאחים מחכים לי לסעודת שבת ושאמהר הביתה.
הלכתי הביתה הכי מהר שאני יכול, כדי לא לעכב את האחים. כשהגעתי הביתה
גיליתי שהסלון מבולגן, השולחן עדיין עם השאריות של הארוחה של ערב שבת, הכיור עדיין
מפוצץ כלים, ושלושת האחים שלי עומדים בסלון עם כדורי ג'אגלינג על הראש.
"מה הולך פה?!",
נזפתי בהם, "למה שום דבר לא מוכן לסעודה???"
"המצאנו משחק!", יוסי התלהב והלך להביא כדור ג'אגלינג
רביעי, "כל אחד שם כדור על הראש, וצריך להפיל אחד לשני את הכדור בלי שהכדור
שלך יפול!"
**************
קמתי מהשנ"צ של שבת. רק בילוש ואני היינו בבית. החלטתי לעשות
כלים, כי אם אבא ואמא לא פה, כנראה עליי מוטלת האחריות.
בילוש: "אתה יודע שבשבת, אם שוטפים כלים, צריך לעשות את זה
בשינוי"
אני: "אני גבר שעושה כלים בשעה שאת, האישה, עומדת ומסתכלת עליי-
זה לא מספיק שינוי בשבילך?!"
*************
אבא השתחרר אתמול מבית החולים, והוא בריא כמו שור תם.
טוב שאפשר לסמוך על שירותי הרפואה בעת הצורך!
שלומי: "שמתם לב שלאתר של המרכז לרפואת חרום קוראים MET?"
אני: "טוב שלא קראו לו ZAL"
_________________________________________________________________________
יחסנו לאן
לפי המצב בצפון, נראה שכל חיפה בדרך לבתים.
______________________________________________________________
שבוע טוב, מנקי רווח! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
