קור אימים בדקה הזו.

כפות הרגליים משגרות צמרמורות עד לעורף.

אני מחפשת פאקים בחלל הפה עם הלשון ותוהה אם להתחפר במיטה כדי לקום מחר כמו בן אדם שפוי לשם שינוי או למשוך עוד קצת.

כבר כמה ימים שעיניי לא נעצמו יותר משעתיים רצופות ותאי המח חורקים וגועשים בקצב עד שמתים.

מסננת לעצמי שהחלטות לוקחים לבד- וכשמחליטים על זה אז רצים קדימה.

לוקחת אוויר- הפעם לא עשן, רק אוויר קר מחורבן, ומעיזה להחליט,

אולי זו החלטה גורלית ואולי בעוד זמן מה לא תהיה רלוונטית כלל...אבל צריך לעשות החלטות בחיים, לבצע פניות חדות ולהמשיך להתגלגל.

קור מעיק, מעצבן, מזורגג, חרא של קור...להשאר ערה או ללכת לישון.

אולי עדיף להשאיר את ההחלטות למחר- אולי לא,

המח שלי מוריד הילוך, גם הגוף.

הם כבר לא בריאים ולא רעננים, סוחבים עצמם מיום ליום כי צריך, עד שתתקבל החלטה.

לא נח לי.

התחושה בכפות הרגליים נעלמת.

אלך לישון-

מחר אחליט.