קרני שמש שוטפות את זגוגיות עיניי מבעד לתריסים ששכחתי להגיף אמש.

יש בנו כל כך הרבה לגמוע מן הטבע האין סופי הזה ואנו שוכחים זו פעם אחר פעם- גם כשהחמה היא זו שמשקימה אותנו בבוקר,

לרוב בטעות.

היא לא התכוונה, גם אנחנו לא.

החדר נוצץ מאבקת אבק מרחף ובו השתקפות של צבעי הירק מהחצר הגדולה, מהחלק הפחות קר של מקום מגוריי.

כנראה שגם זאת לא תכננתי ומידי יום אני מזניחה את האבק שבחדר ולא מנידה עפעף בשביל אפילו רק להביט, וחיוך מהאבק של היום לא נפרש על שפתיי- אבל בטוח בלב.

אני אפילו לא מדברת על עשרות הציפורים שבצמרות ולא הפרי הזהוב שמניב החורף, הריחות של הבוץ אחרי בכי אלוהי מקומי, והכלבים שהשכנים שחררו לדקת חופש בדשא מפחד הלוכדים- איזה ידידים הפכו להיות בשעה הקבועה של בוקר שכזה.

ולא עשיתי סיפור משאריות השלכת של הכפור האחרון, ואילו ששרדו על קצוות נצרים שטרם הגיע זמנם להתחזק, כולם בצבעי כתום-אדום-זהוב, והנושרים שהפכו לשארים חומים מכסים נבטי ניצנים וצבעים אמיצים של רקפת או פרג, אולי איזה סביון שהעיז-

כך בחוצפה מתחת לחלוני.

נזכרתי ולו רק בקרני השמש שהעירו את שנתי הבוקר, ואת האבק שבחדר.

קור אימים בדקה הזו.

כפות הרגליים משגרות צמרמורות עד לעורף.

אני מחפשת פאקים בחלל הפה עם הלשון ותוהה אם להתחפר במיטה כדי לקום מחר כמו בן אדם שפוי לשם שינוי או למשוך עוד קצת.

כבר כמה ימים שעיניי לא נעצמו יותר משעתיים רצופות ותאי המח חורקים וגועשים בקצב עד שמתים.

מסננת לעצמי שהחלטות לוקחים לבד- וכשמחליטים על זה אז רצים קדימה.

לוקחת אוויר- הפעם לא עשן, רק אוויר קר מחורבן, ומעיזה להחליט,

אולי זו החלטה גורלית ואולי בעוד זמן מה לא תהיה רלוונטית כלל...אבל צריך לעשות החלטות בחיים, לבצע פניות חדות ולהמשיך להתגלגל.

קור מעיק, מעצבן, מזורגג, חרא של קור...להשאר ערה או ללכת לישון.

אולי עדיף להשאיר את ההחלטות למחר- אולי לא,

המח שלי מוריד הילוך, גם הגוף.

הם כבר לא בריאים ולא רעננים, סוחבים עצמם מיום ליום כי צריך, עד שתתקבל החלטה.

לא נח לי.

התחושה בכפות הרגליים נעלמת.

אלך לישון-

מחר אחליט.

ואם הייתי רוצה להיות קרובה יותר,

היית בועט אותי רחוק כל כך,

מנפץ אותי ואת הפנטזיות שלי יחד.

צוחק לי על חשבון החיוך,

ודוחק אותי לפינה של הכיס במכנסיים,

כי מתחת לשטיח אין מקום,

טאטאת לשם כבר את הכל.