ואם הייתי רוצה להיות קרובה יותר,

היית בועט אותי רחוק כל כך,

מנפץ אותי ואת הפנטזיות שלי יחד.

צוחק לי על חשבון החיוך,

ודוחק אותי לפינה של הכיס במכנסיים,

כי מתחת לשטיח אין מקום,

טאטאת לשם כבר את הכל.

לחישה נוספת תיפול לחשיכה שבחדר,

לשאוף אוויר מעל פני המים לדחוף ולעלות,

ואין לי דבר מלבדך אני יודעת וזה פתאום בסדר.

כל זריחה מנקרת את ציפיותיי,

והשקיעה ששוקעת עם תפילותיי,

ותקווה שריחך יעלה שוב באפי,

ואהבה, וכאב שמציף הערב את ליבי.

אני זוכרת לך מילים של אהבה שנועדו רק לי,

ואני זוכרת מגע וחיוכים בפרדס ליד הבית,

לעצום עיניים חזק חזק, לחכות ותאמין לי-

שאם הייתי יכולה הייתי בורחת רחוק בינתיים.

כאב שמציף הערב את ליבי.

אני נשרפת מבפנים, בוערת.. נחרכת עד דמעות ונקרעת עד זוב דם.

אני ישנה ומתעוררת, מקיצה ונרדמת

נוסעת רחוק,

חוזרת,

חלוף ושוב.

אני מתבלבלת.

מגדלים שנבנים לי מבפנים מוקפי חומות ברזל שאין להם פורץ יקרסו בבוא הימים והפחד...

הפחד להשאר חשופה, שברירית ויתומה מכח.

רוחות שנושבות בראשי לוקחות איתן תהיות, ממשמעות אחת אל אחרת, די לחשוב, די לכאוב... לפחות עד מחר.

רק עוד יום, רק עוד רגע, עוד דקה של אושר, מהפשוטים שמעלים חיוך וצחוק מתגלגל ללא סיבה, ואהבה- ככה סתם ללא תנאים,

מגדלים קורסים, והרוחות שנדמו באוויר, והאש שדועכת בפנים ואני...

אני לבד, עירומה.

אני נשרפת, בוערת, נקרעת עד זוב דם.

אני ישנה ומתעוררת, בוכה ושותקת לעצמי,

מתרחקת,

מתקרבת,

שבה וחולפת בבלבול.