קרני שמש שוטפות את זגוגיות עיניי מבעד לתריסים ששכחתי להגיף אמש.

יש בנו כל כך הרבה לגמוע מן הטבע האין סופי הזה ואנו שוכחים זו פעם אחר פעם- גם כשהחמה היא זו שמשקימה אותנו בבוקר,

לרוב בטעות.

היא לא התכוונה, גם אנחנו לא.

החדר נוצץ מאבקת אבק מרחף ובו השתקפות של צבעי הירק מהחצר הגדולה, מהחלק הפחות קר של מקום מגוריי.

כנראה שגם זאת לא תכננתי ומידי יום אני מזניחה את האבק שבחדר ולא מנידה עפעף בשביל אפילו רק להביט, וחיוך מהאבק של היום לא נפרש על שפתיי- אבל בטוח בלב.

אני אפילו לא מדברת על עשרות הציפורים שבצמרות ולא הפרי הזהוב שמניב החורף, הריחות של הבוץ אחרי בכי אלוהי מקומי, והכלבים שהשכנים שחררו לדקת חופש בדשא מפחד הלוכדים- איזה ידידים הפכו להיות בשעה הקבועה של בוקר שכזה.

ולא עשיתי סיפור משאריות השלכת של הכפור האחרון, ואילו ששרדו על קצוות נצרים שטרם הגיע זמנם להתחזק, כולם בצבעי כתום-אדום-זהוב, והנושרים שהפכו לשארים חומים מכסים נבטי ניצנים וצבעים אמיצים של רקפת או פרג, אולי איזה סביון שהעיז-

כך בחוצפה מתחת לחלוני.

נזכרתי ולו רק בקרני השמש שהעירו את שנתי הבוקר, ואת האבק שבחדר.

ואם הייתי רוצה להיות קרובה יותר,

היית בועט אותי רחוק כל כך,

מנפץ אותי ואת הפנטזיות שלי יחד.

צוחק לי על חשבון החיוך,

ודוחק אותי לפינה של הכיס במכנסיים,

כי מתחת לשטיח אין מקום,

טאטאת לשם כבר את הכל.

לחישה נוספת תיפול לחשיכה שבחדר,

לשאוף אוויר מעל פני המים לדחוף ולעלות,

ואין לי דבר מלבדך אני יודעת וזה פתאום בסדר.

כל זריחה מנקרת את ציפיותיי,

והשקיעה ששוקעת עם תפילותיי,

ותקווה שריחך יעלה שוב באפי,

ואהבה, וכאב שמציף הערב את ליבי.

אני זוכרת לך מילים של אהבה שנועדו רק לי,

ואני זוכרת מגע וחיוכים בפרדס ליד הבית,

לעצום עיניים חזק חזק, לחכות ותאמין לי-

שאם הייתי יכולה הייתי בורחת רחוק בינתיים.

כאב שמציף הערב את ליבי.