קרני שמש שוטפות את זגוגיות עיניי מבעד לתריסים ששכחתי להגיף אמש.

יש בנו כל כך הרבה לגמוע מן הטבע האין סופי הזה ואנו שוכחים זו פעם אחר פעם- גם כשהחמה היא זו שמשקימה אותנו בבוקר,

לרוב בטעות.

היא לא התכוונה, גם אנחנו לא.

החדר נוצץ מאבקת אבק מרחף ובו השתקפות של צבעי הירק מהחצר הגדולה, מהחלק הפחות קר של מקום מגוריי.

כנראה שגם זאת לא תכננתי ומידי יום אני מזניחה את האבק שבחדר ולא מנידה עפעף בשביל אפילו רק להביט, וחיוך מהאבק של היום לא נפרש על שפתיי- אבל בטוח בלב.

אני אפילו לא מדברת על עשרות הציפורים שבצמרות ולא הפרי הזהוב שמניב החורף, הריחות של הבוץ אחרי בכי אלוהי מקומי, והכלבים שהשכנים שחררו לדקת חופש בדשא מפחד הלוכדים- איזה ידידים הפכו להיות בשעה הקבועה של בוקר שכזה.

ולא עשיתי סיפור משאריות השלכת של הכפור האחרון, ואילו ששרדו על קצוות נצרים שטרם הגיע זמנם להתחזק, כולם בצבעי כתום-אדום-זהוב, והנושרים שהפכו לשארים חומים מכסים נבטי ניצנים וצבעים אמיצים של רקפת או פרג, אולי איזה סביון שהעיז-

כך בחוצפה מתחת לחלוני.

נזכרתי ולו רק בקרני השמש שהעירו את שנתי הבוקר, ואת האבק שבחדר.

ואם הייתי רוצה להיות קרובה יותר,

היית בועט אותי רחוק כל כך,

מנפץ אותי ואת הפנטזיות שלי יחד.

צוחק לי על חשבון החיוך,

ודוחק אותי לפינה של הכיס במכנסיים,

כי מתחת לשטיח אין מקום,

טאטאת לשם כבר את הכל.

שעה וחצי לבד בחדר עם הפסקת חשמל, בערה ועשן מסתלסל.

כמעט שהשגעון ניצח.

תשעים דקות שלמות לבד.

אני צוללת פנימה.

בקפיצת ראש ופחד גדול.

צוללת אל חלל חסר גבול וחסר צורה,

אל צבע לא מוכר ומנגינה זרה.

נמלטת מהקירות, נמנעת מלהיפגע,

מאמצת את התחושה-

אני כל כך רוצה לחוש.

מותחת קצוות שפתיים בכח שאין בי,

פוקחת בתשישות עיניים שנסגרות ללא רצוני,

בולעת רוק,

מהדקת שיניים.

אני צוללת פנימה...

צבעים מתערבלים, כעסים במיליון שברים,

בלבול נמהל בצחוק מתגלגל,

ואז הבכי,

אז שוב צחוק,

ופחד. פחד שאין כמוהו.

ושנאה.

מחפשת אהבה בכל צלילה.

לוקחת אוויר- ממששת את ההרגשה.

זולגת דמעה.

נגמר לי האוויר, חייבת לעלות למעלה,

אי חייבת לשחות אל האוויר ואז נגמר הכח.

ואז אני כולי נגמרת...

טובעת.