Pale Blue Dot

היה היה מלך

ולו היה מבחר נשים מכל מיני סוגים

רזות, מלאות, בלונדיניות, אדמוניות, חייכניות, צייתניות, טיפשות וגם חכמות.

הוא היה מוקף בהן והוא מלך ביד רמה על הממלכה שלו

לממלכה זו הוא קרא חיים והוא ציפה לעשות בהם כרצונו וכמיטב יכולתו.

המלך היה אקטיביסט חברתי אך עצלן בצורה כרונית,

הוא היה מלך הגון, אהב את העניים והחלשים אך שנא את ההמון,

דאג לחולי הרוח ולשבורי הלב, 

דאג לספק את נשותיו, דאג לרצות את קרוביו ודאג שכל אחד בסביבתו ירגיש כוכב.

הוא אהב את הלבד, ושנא לקום מהספה ולפעמים היה אומר לאחת הנשים שהוא עסוק

ורק כדי באמת למצוא עיסוק, הדליק הוא את הנטפליקס ושקע על הספה.

היה לו פוקר פייס, הוא לא היה מהמתרגשים.

אבל אבוי, רגעי הלבד שלו היו כה נדירים

זה מה שקורה שסביבך כל היום מקרקרים, פעיל בפייסבוק, אקטיביסט חברתי, מלך הנשים והצדק עד כמה שזה אפשרי.

היא הייתה שבורה כזאת, עם נפש בודדה ומרוסקת

הולכת עם אוזניות ענקיות, מהזן האנטיפתי

הדבר היחיד שיכלה לעשות כנגד היאוש הכרוני היה להתהלך ברחובות, לשמוע מוסיקה, להיות חלק מ"העיר הזאת"

היא הייתה מהנשים שמהלכות לבדן בפארק הירקון, ספר לידה ואיזה משהו לעשן והאוזניות על ראשה.

היא לא הייתה צייתנית

היא לא הייתה כל כך יפה

היא לא הייתה אדמונית ולא בלונדינית וחיוכים לא הפציעו בפניה.

היא ריחמה על עצמה, היא ריחמה על כולם.

בניו יורק היא נהנתה, אבל חשבה על ההומלסים המסכנים ברחובות.

את הים היא אהבה, אבל חשבה על כל הפסולת שנמצאת שם.

לחוף מבטחים היא קיוותה אבל היא הייתה שקועה עמוק במצולות.

יום אחד היא הלכה עם שני צמות, חולצה של איירון מיידן וזה בכלל אריק אינשטיין באוזניות שלה,

המלך עבר עם נתיניו היקרים, הקרויים "חברים" ומספר בנות יפייפיות, אחריו מכרכרות.

הוא חשב שהיא הביטה בו בבוז, עוד מלך, עוד אחד שבטוח שהעולם סובב סביבו.

הוא חשב שהיא הביטה בבוז בהמונים שלידו, עוד עדר שמצפה שירעו אותו.

היא הביטה בנחל, בצמחיה, בתנועת העלים ברוח והם היו רק רעש רקע.

כולם הם רק רעש רקע, רב הזמן.

היא ביקשה ממנו אש והמלך הנדיב הדליק גם הדליק,

המבט העצוב בפניה על רוחו העיק.

"תודה." היא אמרה בידידות, 

"בכיף." אמר בחביבות יתרה.

והיא הלכה לה משם

ועכשיו ג'ים מוריסון התחיל לשיר על האנשים המוזרים.

היא פגשה אותו שוב  ליד הרכבת באחד הימים,

הוא הביט בה, עיניו היו טרודות כרגיל, פני פוקר פייס היו לו.

הוא הביט בה וחייך

ואיחל לה יום מקסים.

הם דיברו מעט

והיה להם נחמד

ונראה שהמלך מחבב את המוזרה הזאת, הנון-קונפרמיסטית, הבודדה.

היא רצתה למלוך על עולמו, 

היא תמיד רצתה לדעת לנגן על גיטרה וגם על ליבם של גברים

אבל החיוך שלו היה כל כך מקסים והיא לא רצתה אותו לשבור,

אז היא הלכה משם בלי להביט לאחור.