כן, והשינה היא עצמי השני של המוות לפי שייקספיר,
ופרויד אמר שהאגו לא מחפש עונג אלא פחות אי עונג.
במבה נוגט זה אלוהי והולדן קולפילד בתכלס היה עשיר ומפונק.
ושמעת את השיר הזה? הם עשו שם מחווה לכלבי אשמורת ולמילן קונדרה שללו את האזרחות הצ'כית בגלל מה שהוא כתב.
בשיר הזה יש מחווה לביג לבובסקי ויוטיוב הציע לי סרטון של רוסי מנגן על מקל קפה את הImperial march ואחרי זה את מכתב ההתאבדות של האנטר ס.תומפסון.
אה כן, הג'ירפות.
רציתי לקרוא את הבחילה של סרטר אבל עוד לא יצא לי.
לאחרונה אני לא עושה יותר מדי.
עזבתי את העבודה כי היא הייתה קצת חונקת מדי וכי נמאס לי משגרת היום יום האפרורית שהשתהתי בה יותר מדי זמן.
האמת ששנות ה70 הייתה סדרה גדולה, אהבתי את כל המחוות שהם עשו החל מreffer madness והקוסם מארץ עוץ ועל כל מיני שיט כמו הוולמרק קארד.
ברוקלין 99 אחלה, בחיים לא ראיתי קומדיה עם כל כך הרבה רפרנסים לכל כך הרבה סרטים וסדרות.
רגע...
אה? לא אני סתם במחשבות. חלקן הן חלק משיחות שניהלתי לאחרונה.
היה מגניב לגלות שחברה של חברה מאוד אוהבת פילוסופיה וספרות ופתאום כל כך הרבה נושאים שאין לי עם מי לדבר איתם נפתחו.
"ראיתי סרט של ברגמן..."
"יש רפרספקטיבה בסינמטק ויקרינו שם סרטים שלו."
"בואי נלך"
מה? אני ? חיי חברה? נו שיט.
לפעמים אני תוהה כמה מחשבות עוברות לי בראש מדי רגע ולא יבואו לידי ביטוי במילים בחיים
ואם אני חווה רגש בצורה שונה מאחרים, אם בכלל אני חווה אותם נכון.
יש דבר כזה נכון? למה החיים הם לא מה שציפיתי?
עישנו בירקון, כמה חברים ודיברנו על שיט כמו חייזרים, המצאת החשמל, חולשתו של המין האנושי ואז זה הכה בי.
כל האיפה נגמר האני ומתחיל העולם? והייתה לי שיחה על כמה זה עצוב שכל מה שנשאר לך בחיים מאנשים שנעלמים
מחייך או מתים אלו זכרונות ואין לך דרך ליצור זכרונות וחוויות חדשות.
ועל זה שהדבר הוודאי היחידי הוא המוות ושכולנו רק אור דועך שרק ייעלם בסוף
ושיש אנשים שקיימים רק בתודעה שלך ואתה לא קיים בשלהם.
אם זה לא מספיק, אחר כך ליד הים פשוט הרגשתי את עצמי כדבר הכי קטן וחסר ערך.
הים כל כך גדול, שלא נדבר על האוקיינוסים ועל כדור הארץ שגם הוא קטן ביחס לגלקסיית שביל החלב, לצביר העל או היקום.
עמדתי שם כמה דקות ובהיתי בגלים המתנפצים ופשוט הרגשתי חוסר ערך מוחלט, כל כך קטנה.
חזרתי לעצמי בסוף.
הומור מושחז, חפירות קלות על הא ועל דא, אוזן קשבת, שיחות קזואליות.
לקח לי כמה דקות לנתק את עצמי ולחזור להווה - אני, חברים, כיף לכאורה.
בכל פעם שאני רואה את הדיסוננס בין ההומלס ששוכב על הגשר בנמל, לאנשים שמבלים להם ומבזבזים את כספם קצת צורם לי בלב.
בכל פעם שאני רואה מישהו עם מבט עצוב בעיניים, קצת צורם לי בלב.
זה קורה יותר מדי.
זה באמת קורה יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Of Pale Nights