מאז ומתמיד הייתי דכאונית כזו, עם תחושה מנותקת וקשר רופף להכל.
היו לי את הקצת חברים שלי ביסודי,
מעולם לא עשו עליי חרם
אבל בגלל שההורים סיפרו אותי קצר בכל הילדות שלי השאלות של "סליחה, את בן או בת?"
חוזרות על עצמן.
בחטיבה היו לי פתאום הרבה חברים וגם הרבה יותר אומץ
ובלי לשים לב התחלתי לעשן, לשתות ולהעמיס עגילים על הפנים.
בבית חטפתי מכות מדי פעם מאבא
ותמיכה וחיבוקים מאמא
ואף פעם לא ידעתי אם אני אוהבת או שונאת את העולם אבל השתדלתי לאהוב אותו.
בתיכון בקושי הגעתי ללימודים
ועדיין הציונים שלי היו טובים.
הייתי חננה-קוראת ספרים שדואגת לחברים שלה עד הסוף ומצד שני מעשנת בשרשרת-מבריזנית ו"נערה בעייתית".
התאהבתי בידיד שהיה מתוסבך מאוד והוא התאהב בי אך היה בזוגיות,
כשהוא נפרד מזוגתו אז ואמר לי שהוא אוהב אותי, פחדתי.
עדיין חששתי ממגע ומאהבה, ולא הרשתי לעצמי להתקרב.
מבחינתי מגע היה מכות, והעדפתי לשמור מרחק אבל הלב שלי היה בעננים.
לא אמרתי לו שזה הדדי והמשכנו לשמור על קשרי ידידות עד הצבא.
הצבא קצת סידר אותי ועיצב אותי, למדתי שקשה להילחם ולפעמים עדיף להשקיע את האנרגיות בדברים אחרים.
אפילו רצו להוציא אותי לקצונה.
קצת אחר כך הכרתי את הסדרה בוג'ק הורסמן,
הוא סוס, והוא דכאוני, ואלכוהוליסט ואגואיסט ועם ילדות שגרמה להרבה פגמים ואישיות שהנציחה וחרטה את הפגמים שלו עמוק יותר.
בהתחלה התחברתי אליו מכל דמויות הסדרה,
שנאתי את זה אבל ככה הרגשתי.
חזרתי לקשר רופף עם אותו אחד והרגשתי את הפרפרים שלי בבטן מנסים לברוח.
כשהרשתי לעצמי סוף סוף לחוות מיניות זה היה עם סתם אחד, סתם בשביל לחוות וסתם כדי לא להיות חריגה.
לפני שנתיים וחצי הכרתי בחור אחר,
התחלנו לצאת והלך טוב והתאהבנו.
אנחנו גרים ביחד כבר תקופה ועוד מעט עוברים לדירה חדשה,
התארסנו לא מזמן,
הוא השקיע והתרגש כל כך (וגם אני כמובן.)
ראיתי איתו שוב את בוג'ק הורסמן והפעם לא התחברתי לסוס,
התחברתי יותר לדמות של דיאן.
הבנתי שאני רואה את העולם בצורה קצת פחות אפורה וקודרת.
מתישהו פגשתי את הבחור ההוא מאז במקרה ושוחחנו קצת,
הוא אמר שהוא שמח שטוב לי ושאני אוהבת ואמר שסוף סוף הוא שומע ממני שאני אוהבת מישהו.
עניתי לו "גם אותך אהבתי" והוא היה בשוק.
באותו הערב הוא שלח לי הודעה ושאל למה לא אמרתי לו את זה אז.
לא ידעתי מה להגיד חוץ מאשר זה שפחדתי.
תמיד הייתי חצי אמיצה - חצי פחדנית
בתור ילדה קטנה עליתי למקומות גבוהים באומץ ואחר כך פחדתי לרדת משם.
לא הרשתי לגננות ולאף אחד להוריד ממני מעיל אדום שממש אהבתי ונלחמתי אליו,
לא ממש ברור לי למה אבל כנראה שפחדתי.
רציתי לשמור על משהו שהוא שלי ורק שלי, ושלי יש את הזכות עליו.
עשיתי המון דברים מתוך אומץ וגם מתוך פחד ולפעמים זה התערבב ולא תמיד כבר ידעתי מתי מה זה מה.
גרתי בבית החייל מתוך החלטה אמיצה לעזוב את הבית ואחר כך פחדתי מהלבד.
לאחרונה נסגר לי מעגל,
אבא שלי התאשפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה והתחיל לקחת תרופות.
הוא כבר לא אלים
ולא צועק
ולא רגזן
והפך לסוג של דובון אכפת לי מעט מנותק.
לא סלחתי לו על הכל,
כנראה לעולם לא אסלח
אבל אני לא מצליחה לשנוא אותו כמו פעם.
ואני אוהבת את בן הזוג שלי,
ואת החברים שנשארו לאורך הדרך,
את אמא שלי ואת האחים שלי
ואת הכיוון הכללי שדברים הולכים אליו.
אני כבר לא הסוס הדכאוני
וכבר לא האדם המורד
ואני פשוט
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Of Pale Nights