החלפתי לאחרונה פלאפון ומצאתי קטעים שהייתי כותבת בפתקים.
זה טקסט שכתבתי בנובי גוד של 2018.
שפספסתי את הרכבת בכמה שניות והיא בדיוק חלפה לי מול העיניים והייתה לי עוד חצי שעה עד הרכבת הבאה.
ברציף שלי לא היה מקום לשבת אז ישבתי ברציף הנגדי, הוצאתי ספר מהתיק והתחלתי לקרוא.
("חגיגת אי המשמעות" של מילן קונדרה, זה הוסיף להרגשה.)
אנשים עברו לידי, דיברו ביניהם, התיישבו, קמו, רכבות עברו, נוסעים ירדו ועלו ויותר מדי היו שקועים בפלאפון.
כשהייתה כרזה שהרכבת שלי נכנסת לתחנה סגרתי בבת אחת את הספר ונפנתי לעלות, כמו השאר.
בתוך הקרון המבט שלי ריצד בין המתרחש בקרון למתרחש בחוץ ובשניהם נראה שלא מתרחש דבר.
הספר היה מונח לידי, סגור.
או אתמול כשיצאתי מהאוטובוס וכאילו ניתן איזה קיו התחיל ישר לרדת גשם ולי לא הייתה מטרייה.
כריס קורנל התנגן באוזניות שלי, הוא שר על ג'וזפין ואני הרגשתי כמו הבן אדם הכי בודד בעולם באותו הרגע.
הרגשתי שאנשים חולפים על פניי ולא רואים אותי אלא דרכי.
כשהייתי כבר ברחוב שלי ראיתי מישהו מוכר מפעם שנופף לי לשלום וחייך ונופפתי חזרה אבל לא עברתי את הכביש, לא אמרתי כלום, לא נעצרתי, נשארתי בדד.
הגעתי לבית מקושט וצבעוני שהתהדר לכבוד השנה החדשה ואני הרגשתי כמו האדם הכי אפרורי בעולם.
עדיין הייתי עם אוזניות, סינטרה שר לו בתוגה ואני הקשבתי בשקיקה, לא הרגשתי את אווירת החג אלא בעיקר עצב בלתי מוסבר. הבטתי בשפע האלכהול וחייכתי לעצמי, יהיה בסדר, חשבתי.
אולי, אולי השנה.
במאי של אותה שנה הכרתי את בן הזוג, באוקטובר של אותה השנה עברתי לירושליים, אח"כ חזרתי לתל אביב והתחלתי להתחבר יותר לחיות של העיר וגם לפינות השקטות של בירקון, שהיה כל כך קרוב לבית.
שנאתי לעלות על האוטובוס לעבודה ולוותר על הברווזים שטיילו לפעמים בכניסה לירקון שהייתה ממש ליד התחנה ברוקח.
אמא שלי אוהבת את תל אביב, היא לא תוותר עליה בחיים.
כשהיא עלתה לארץ בסוף שנות ה80 אם אני לא טועה, היא התאהבה בעיר,חיה שם שנים וכשנאלצה לעזוב משהו בה נכבה קצת.
היא תמיד אמרה כי היא תחזור לשם, ושבשבילה זו העיר.
והנה, ב2017 היא עשתה את המעבר הזה, ומאז היא שמחה יותר.
גם אני שמחתי שיכולתי לגור קצת בעיר הזו, ולקום כל בוקר ולחוות את הירוק הזה בעיניים.
תל אביב היא כבר לא הבית בשבילי אבל יש לה מקום חם בלב שלי. מהתקופות של הסנטר והטיולים על קינג' ג'ורג, שדרות רוטשילד, פארק וולפסון, הירקון והליכות על הטיילת מחוף ירושליים עד לנמל תל אביב ולפעמים לכיוון השני- עד ליפו.
סיבובים בשוק הכרמל ובחנויות הקטנות בתקופת החטיבה- תיכון, תקופת הברים בתיכון-צבא, והתקופה שלאחר מכן של אוכל טוב, אנשים טובים, בית אריאלה והסינמטק ועד למגורים וחוויה קצת שונה של העיר.
אני מרגישה את ההתבגרות שלי דרך העיר הזו,
אני שמה לב לשינויים בין איך שתפסתי את העיר כפתח תקוואית חוצניקית כזו, בגילאי העשרה לבין איך שאני תופסת אותה עכשיו.
אבל תמיד, תמיד היה לה מקום כלשהו בלב שלי ומאז החטיבה קיוויתי לגור שם, על שפת הים או באיזה רחוב שוקק חיים.
גם אני עזבתי בזמנו עם אמא, כשהייתי בת 5 וחזרתי אליה בגיל 22 אבל עכשיו, כשעזבתי שוב - אני כבר לא רוצה לחזור.
אני לגמרי רואה את עצמי חיה בהמשך בפריפריה, בבית לא גדול מדי עם נוף יפה ועוצמתי, שאקווה בליבי שלא אתרגל אליו יותר מדי ושלא אקח אותו כמובן מאליו.
אם משהו ישאר מהמדינה ומהיופי הזה, בקצב שבו מרגיש לי שדברים נהרסים כאן אני נוטה לפסימיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Of Pale Nights