החכמה היא לא לחשוב על זה

אני מביט מטה לכר הדשא הרענן שמתחתי ,מחייך לאיטי ,יודע שגבעות דשא כל כך מושלמות לא קיימות במציאות.
אני ממקד עיניי בדשא ומתרכז חזק. אט אט הלחץ שהאדמה מפעילה על כפות רגלי דועך באיטיות, משקלי עוזב את גופי, אני נהייה קל יותר ויותר עד שאין לי כלל משקל.
אני מתנתק בהדרגה מהדשא ,מרחף בקלילות ,בעדינות. באיטיות נצחית אני נוסק מעלה ,לשמיים ,כבר יכול לראות את קצוות העצים ירוקי העד של היערות הרחוקים ,את העמקים שבהם האיכרים עובדים את השדות ליד הנהר הגדול ,הציפורים לצידי שטות בלאט בים האוויר הנעים והקיצי.
לפתע מטוס בוכנה צורמני, מזהם, מלא עשן שחור, חולף לצידי. העשן חונק את הציפורים חזרה לאדמה, ומכסה את הנוף הנפלא באבק סמיך ומחניק של נפט שרוף.
המטוס מטרטר ושורק קרוב כל כך לאוזן ,מכאיב בעוצמת הקול המזמזם המטריד שלו.
אופ עם השעון הזה!

עוד לילה נגמר כל כך יפה, קסום. עוד יום מגיע, עמוס כל כך, מהפנט בלוח הזמנים שלו . דורש לא פחות מהשקעה מוחלטת של תשומת הלב ,כפי שרק לימודי הנדסה יכולים לדרוש.
לא עשיתי שיעורים בפיזיקה קוונטית, אני לא יודע כלום בהסתברות, אני אכשל במבחן, אין לי חברה כבר שנה וחצי ומרוב רחמים עצמיים כבר שכחתי איך לחייך. מתחת לאדמה באור לבן מלאכותי, אני יושב ומעתיק שיעורי בית.
אני זוכר ששמחתי פעם. כשאני מביט בתמונות האלו שהייתי צעיר. פעם היה לי שיער, פעם הייתי פחות שמן, פעם נראיתי כל כך שמח ,מאושר. האם באמת חייכתי ,או שזה היה בשביל התמונה בלבד? הידע הזה אבד, ממש כמו האיש החייכן ההוא בתמונה ,חמק לו לעבר ,לשכחה, מת. נעורים מלאי פוטנציאל מתחלפים באשמה ושנאה עצמית.

כבר יום שלישי היום, צריך לבקר את סבא בבית החולים.  סבא הוא השארית היחידה מהמשפחה שלי. מה שנשאר אחרי שהמטוס של הסוכנות היהודית ,שהיה אמור לשמח ולאחד את כולנו במחווה מיוחדת של שרת הקליטה ,יורט מעל הים השחור בגלל איזה רוסי שיכור ומערכת נשק מתפוררות.

סבא עבד קשה כל החיים בסחיבת ארגזים, בהעברת דירות,. אני זוכר איך הוא היה מעלה דודי שמש בבניינים של עשירים בת"א קומה אחר קומה ברגל. נאנק מהמשקל בבכי מופנם. הכל בשביל שהם יוכלו להתפנק בג'אקוזים משיש ביבוא אישי, לשבת בפנים ולחשוב על מה ילבשו הערב.
כל זה הוא עשה בשביל לחסוך מספיק כסף ,כדי שלנכדים שלו יהיו הזדמנויות שונות משלו . בשבילי.
הוא לא רצה לראות את הדור הבא אחריו חוזר כל ערב הבייתה כל כך עייף, עד שאין לו כח לאכול או להתקלח, רק בשביל להקיץ לפני אור הבוקר לעוד יום חסר עתיד. הוא רצה שהדור שהוא משאיר יחייה באותן דירות שהוא רק חל,ף דרכן, נזהר לא ללכלך את השטיח. הוא רצה שאוכל להקדיש את זמני ומרצי לטיפוח טעם בבחירת שיש איטלקי או להתגנדרות ליציאות שהוא בצעירותו יכל רק לחלום עליהן.

והנה אני כאן ,שותה מרק דלוח בבית החולים, ממתין שסבא יצא ממהחוקן השבועי שלו, מרק שקניתי בפרוטות שמשרד הקליטה פיצה אותי. אותו משרד ממשלתי שרצח לי את כל המשפחה כשהתקמצן על הכסף בטיסת שכר עלובה של מדינה מזרח אירופאית מושחטת. עוד שנתיים יגמר לי הכסף ואצטרך לצאת לעבוד.
אבל אני יודע שאני בחיים לא אסיים את התואר בזמן. אני עוד צריך לחזור שוב על 4 קורסים, ובטח אכשל שוב בלפחות 2 מהם. 
אני יושב ליד מיטתו האוהבת וחושש. עוד מעט סבא יביט בי בעיניים האוהבות האלו שלו ,וישאל אותי איך הולך בלימודים, אני אומר "בסדר" כמו תמיד ,והוא יהנהן בהבנה. ואז אשאל לשלומו והוא יעודד אותי ויאמר שאין מה לדאוג.
הייתי שם כשהרופאים סיפרו לו שהגידול במעיים שלו ממאיר, כשהם אמרו לו שהצואה שלו מזהמת לו את הדם. הבטתי בפניו הבטוחות כשהם אמרו לו שהביטוח לא מכסה את עלות ההשתלה ,שההשתלה עולה לפחות כמו שכר לימוד לשנתים הבאות. הייתי שם כשהוא אמר להם שלא יטרחו לחפש תורם.
"אני יודע טוב מאוד מה לעשות עם הכסף שלי" הוא הטיח ברופא המופתע.

האחות השמנה נתנה בי מבט מוזר, משתהה. כאילו רצתה שאגיד משהו. היום ניסו טיפול ניסיוני לחלולים סופניים במחלקה וסבא לא קיבל את זה טוב. היא ידעה. ואני ידעתי שהיא יודעת.
"הורדנו אותו ממשכחי כאבים, הוא עומד לחזור להכרה בקרוב" היא אמרה במבט עצוב של חסור אונים.
ישבתי לידו והחזקתי לו את היד ,הערצתי אותו על חוסר הפחד שלו מהמוות, מהכאב, על ההשלמה שלו.
ידעתי שהדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים זה התקווה, זה אני. 
הרופאים נתנו לו 8 חודשים עוד שנה שעברה ,ולא הבינו למה הוא עדיין תופס להם מיטה במחלקה. אבל אני ידעתי טוב מאוד למה. הוא מחכה לי. רוצה לראות אותי מסיים ,מצליח מתחתן ,כדי שיוכל לעזוב  את עולם הסבל שלו בשקט. עם תחושה של סיפוק והשלמה.
כל כך לא רציתי לשקר לו שוב, כשיתעורר וישאל את השאלה הסתמית והנוראה ההיא, ובמקום להגיד לו ששאני שמן ומקריח וטיפש ובודד אני אשקר.
רציתי לברוח משם ולהתקשר אליו מרחוק, להגיד שאני מצטער שלא הגעתי, ולשלוח לו משהו מיוחד להראות לו שאני מוקיר אותו גם כשהוא לא אומר או שואל כלום בחזרה.
אבל זה היה מאוחר מדי, הוא כבר פתח את העיניים, כאילו תזמן במיוחד את העניין בשביל להעצים את הגוש הענק שעמד לי בגרון.
בלעתי.
התאמצתי לחייך, לזרוח בשבילו.
"מה שלומך ,סבא?" ,שאלתי ,לא מסוגל להחזיק את הכדור פרווה הענק שהיה לי בגרון. מנסה להסתיר את הרטט הברור שבקולי .
הוא שלח יד גרומה ומצונררת ואחז באבהות בידי. מתפיח את הכדור לאשכולית בינונית. לא משנה כמה ניסיתי להראות תקין, הוא קלט אותי ישר .הוא תמיד קלט אותי.
-"הכל בסדר איתך ארז?"
הבטתי בו, מנסה למצוא את המילים. מנסח אותן בראשי, מוחק ומנסה שוב. הוא פשוט שכב שם והביט בי בסבלנות. שומע כל מילה שלא נאמרה.
כדור הפרווה גדל עכשיו לראקון שלם. לא יכולתי להחזיק יותר ופלטתי אותו החוצה בפרץ של דמעות.
בכיתי ובכיתי, כמו שלא בכיתי מאז טקס האזכרה המחורבן שהיה בהר הצופים, רציתי כל כך לספר לו.  שאלו לא החיים שלי, שמרגע לחיצת היד ההיא לשרת הקליטה בירושליים לא נגעתי באף בחורה כבר שנה וחצי, שחוץ מלאכול ולעשן שום דבר לא כבר לא עושה לי טוב. שהוא צריך נכד אחר להאחז בו. מישהו שאינו אני, מישהו ראוי יותר. כל כך רציתי שיתמוך ,שיבין .   
כל כך רציתי לספר לו, ולא אמרתי כלום. ידעתי עד כמה זה יפגע בו, בגאווה, בתקווה, בסיבה שלו להאחז בחיים.
הוא הביט בעיני בחמלה האינסופית שלו, והבין הכל. הוא ידע.
הוא השלים.
דמעה גדולה חמה ואיטית זלגה מעינו הזקנה.

סבא נפטר באותו הערב.
6 שעות ישבתי מייבב ליד מיטתו, מרגיש את חוםפ גופו הארצי דועך לשחור הגדול שאפף אותי מכל כיוון. מאוכזב מעצמי הרגשתי חור גדול שחור וקר נפער לי במרכז הלב.

10 חודשים אח"כ אני ממתין בראס-אל-שטן. שמן ב12 ק"ג וקירח לגמרי,. ממתין לבד בצד הדרך ומוצץ את בדל הסיגריה האחרון בחרדה.
קבעתי עם אחמד שיביא לי את החבילה ב6, בד"כ הוא מגיע בדיוק בזמן. מה לעזעזל גורם לו להתעכב?
כבר יכולתי לדמיין את רעשי המנוע של טנדרי המשטרה המצריים. ענן אבק מרוחק ומרעיש התקרב אלי. הרמתי מהרצפה את הבדל הכבוי וניסיתי להדליק אותו שוב.
בחצי שנה האחרונה, מאז שסוריה התחילה להפגיז בגולן והמדינה סגרה את כל המעברים הקרקעיים שלה לאזרחים מחירי הסמים ממש הרקיעו שחקים. אף אחד לא יכול היה לצאת ולהכנס מהמדינה, אף אחד חוץ מאזרחים זרים כמובן. כבר 6 שבועות שלא הגיע שום משלוח של קוקאין לתל אביב, 6 שבועות והמחירים שילשו את עצמם. זו תהייה המכה הכי הגדולה שלי , הרגשתי את זה מגיע. את החיים שלי לשנים הבאות משתנים.
איזה יופי שירשתי מסבא את האזרחות הצרפתית שלי. הנה, גם כאן הוא עדיין ממשיך לעזור לי.
מרחוק, ענן האבק התבהר. משום מה אחמד הגיע הפעם בליווי של עוד עוד 2 ג'יפים, לאחד מהם היה כתוב משוה כחול בצד.