הטיסה דייקה וחלפה בנעימים ,ולמרות שזו רק הפעם הרביעית בה טס במחלקת עסקים ,שם לב שמבחר היינות היה מצומצם מהרגיל. מקלקלים אותי ,הרהר לעצמו.
הטרמינל בשטוקהולם היה רחב ומואר ,הוא התיישב בנינוחות על כורסאה בלובי ההמתנה ושזף עינייו בקהל המקומיות הרענן. בהירות השיער טופפו להן במכנסונים וחולצות פסטל קצרות,מתעלמות מהשלג שבחוץ. הלבן עיטר את המדרכות, כאילו היה תוצר עבודתו של איזה צבע מיומן שהחליט מטעמי אסטטיקה להתאים את העיר למצב הרוח.
בהססנות ניגש אליו בחור צעיר ומחוייך והביט קלות לעבר שלט מצועצע בשבדית ששהחזיק בידו ,הוא כבר למד לזהות את השם שלו בשוודית. מר ציבין והנהג החליפו מבטים מביני עיניין ,הצעיר אסף את המזוודות ,וסימן בידו לעבר שער מספר 7.
רחוק מהענן המצחין שצובע את שמי חיפה בבקרים ,הכי רחוק מבחני האמצע באוניברסיטה ,מבושם בשבירת שיגרת היומיום ,הוא נתן לעצמו להמרח אחורה בנינוחות בריפודי העור החורקים של המרצדס.
הוא בהה עמוקות בנוף המוריק בעל-הטבעיות הנורדית האופיינית ,ושכח מכל דאגותיו מבית. חופש.
אמנם הנסיעה הייתה מתוכננת מראש לסופ"ש מקוצר ,אך הייתה לו תחושה חמימה ונעימה בבטן ,שישאר לו די זמן לפלאג'ר אחרי הביזנס,אולי אפילו יצחקק לו עם איזה מכנסונית צעירה.
כבר חצי שנה שהוא טס כך לסופ"ש מקוצרים ברחבי אירופה ,שותה דברים עם יותר אלכוהול מנפח נוזלים . כל ההוצאות מסובסדות ,הכל ברמת 5 כוכבים,איסוף משדה התעופה ,1000 יורו לבזבוזים,והכי חשוב תשלום מראש של שכר הלימוד ישירות לבנק.
ההילטון כבר עלה מעל קו האופק של האגם , בולט ביופיו על קו הרקיע של העיר.
למטה בלובי חיכו יתר אנשי המשלחת. המזוודות כבר ימצאו דרכן למעלה לבד ,כמו תמיד. כל העיר נפרשה תחתיו מחכה לשמש הקוטב הנמוכה שתכריז לילה,ולו שיבוא לבזוז את מנעמי העיר. הוא זיהה רק את האסיאתי הנחמד מפעם שעברה ,יתר 8 האנשים היו לא מעניינים במיוחד. כמה זקנים ,איזה אפריקאי שנראה כמו מהמאה שעברה ו2 ילדות שחורות עם צמות מהודקות. לא נורא ,חשב. הוא יקדיש להם כמה דקות ,יקבל את המעטפה שלו ,ויתחיל את הערב עם איזה ארוחת גורמה,לפתוח את התיאבון. הייתה תחושה של חגיגיות באוויר ,המעטפה הפתיעה ב1200 יורו ,כבר הרבה הוא זמן חשב לקנות איזה מצלמה דיגיטלית.
יואב גרף את המפתח לחדר311,הסליק את המעטפה וירד ללובי. הוא חייך בנעימות לסובבים ,והעביר את סבב לחיצות הידיים במיומנות מנומסת ,קישקש את שמו על הניירת השוודית וקינח אפו במטפחת 311 המסורתית . בחדר התחרע על צדפות מעניינות שאיזה גרהאטה אחת מהקבלה הציעה לו והזמין בקבוק של שרי ,לא כי הוא חיבב שרי במיוחד ,סתם כי זה היה יקר מדי. את השליח הוא צ'יפר בטיפ שמן ושלח אותו בקריצה להביא לו משזיססטית טובה ל10 בבוקר שלמחרת.
מאז שיואב מצא את המודעה הזנוחה ההיא בידיעות ,לפרויקט של התורמים האירופאים חייו כל כך השתנו עד שקשה היה לחשוב על היומיום בלי התענוגות החודשיים האלו. הוא תמיד שמע על המלגות התמוהות הללו ,המחלקות כסף ללא מודל כלכלי נראה לעין, החכמה הייתה לדוג אותן בהצלחה.
בחיוך מנומנם תהה לעצמו ושקע לתוך מיטת המים הענקית לשינה חסרת חלומות.
למחרת בבוקר ,עדין מנומנם שמע דפיקה בדלת. בחורה נאה עומדת בפתח ,קצת מבוגרת ממה שציפה אבל שום דבר שהמיני-בר לא יכול לתקן. גבר שוודי גוצון ומעונב, שעמד בקרבת הדלת ,ניצל את ההזדמנות ,ובנימוס אירופאי ביקש רשות להכנס. הגבר התנצל על ההפרעה ,התיישב על קצה המושב ברשמיות ושלף מעטפה שמנה. באנגלית שבורה ועיניים משופלות משהו ,דיבר הבלונדיני בתצהיריות ובמהירות.
אופ ,שילך כבר. חשבתי לעצמי. שנאתי את השטויות האלו ,כמה פעמים כבר אפשר לחזור על איפה שירתתי בצבא ,האלרגיות של הורי וכמה ספורט אני עושה.
מתוך עננת האלכוהול של אמש ,הנהנתי לחליפה וסקרתי את הבחורה ,שבאדיבותה התיישבה באותו קו הראייה של המיני-בר,והתחילה להראות יותר ויותר טוב. הנהון ההאנג-אובר שלי גרם לחליפה לנוע לתנוחה נינוחה יותר במושב. קישקשתי לו באיזה 6 מקומות בטפסים ,השמנמן נראה מרוצה מאוד מעצמו ושלף בקבוקון קטן לחגיגה.
מחוייך הצבעתי על המיני בר ,אבל השמנמן התעקש. אני כנראה אף פעם לא אבין את מנהגי השתייה המוגזמים של הסקנדינביים גדולי הכבד האלו. הרמתי לחיים ,אבל הוא רק חיכה שאסיים. הכוסית והגוץ החליפו בינהם מבטים מהירים וקיקשו משהו בגרמנית כלשהי. כנראה באמת הגזמתי עם השתייה אמש ,כי התחלתי להרגיש את העולם מתחיל להסתובב ולהתערפל. הכוסית על הספה רק נתנה לי חיוך עצוב ופישפה בתיק גדול שלא ראיתי קודם.
אט אט העולם הפסיק להסתובב וקול מתוק וגבוה שר לעצמו חרישית שיר נוגה. החדר היה ורדרד בוהק מוזר וניסה להאיט את הסיבוב שאפיין אותו קודם, כיחכחתי בגרוני. האישה מאחורי עצרה לפתע שירתה ונגעה לי ביד. -מישל שמי ,אמרה בעדינות. הסתובבתי לראות את פנייה ,אך משהו היה מוזר בפיזור המשקל שלי על המיטה ,גם מרכז הכובד שלי נטה בצורה לא אופיינית ימינה מדי. זה מוזר ,חשבתי לעצמי ,גם המיטה הזו צרה מזו שהלכתי לישון בה. לא מיוצב עדיין אחזתי בידה ,והבטתי בכתם הורוד שהיה מישל.
גל הדף עצום של הלם קר התפתח אצלי בראש. ניסיתי למצוא תנוחה נוחה יותר במיטה הצרה. יד ימין שלי כנראה נרדמה. אלוהים ישמור. מה עשיתי?! קול קטן חזר ואמר ,זה לא באמת קורה לך ,אתה לא באמת פה. אבל אני הייתי פה. והחדר לא באמת היה ורדרד בוהק. קילוח עדין של זיעה קרה נפתח במורד גבי. יד ימין שלי לא נרדמה. היא הייתה חסרה.
כמו אדוות חשמל התפשטה לי האימה מהצוואר דרך עמוד השדרה. מיששתי את הגדם ודמעות עלו בגרוני.
פחדתי להעלות את יד שמאל לפני. שמתי לב שהורוד המוזר היה הומוגני מדי. ברחבי החדר הבהירות הייתה זהה ,גם בתקרה ,גם ברצפה ,כאילו לא הייתה תאורה. קירבתי את ידי השמאלית לפני ,ומיששתי את התחבושת הקטנה והאלסטית שכיסתה את הפער שבגולגלתי. השתנקתי. הגרון שלי הפך לגוש מלוח של דמעות ,רציתי לבכות. רציתי למצמץ. אבל לא יכולתי.
כמו נפילה פתאומית צנחה קיבתי מטה והקאתי הכל ,אוכל ,שתייה, את האיש שהייתי. מרמרתי ביבבה שקטה ,וחנוקה של יאוש מוחלט ,ואז זה הכה בי - הטפסים הרפואיים הסתומים, עשרות החתימות הנחוצות למלגה ,בדיקות הדם בפגישה הראשונה.
אף אחד לא תרם לי כלום ,אני הייתי התורם האירופאי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
