| 9/2007
מדורי סאטירה בעיתונות
שלושת מדורי הסאטירה של עיתוני סוף השבוע מופיעים כל אחד בחלק אחר של העיתון. המוסף לשבת, המוסף השבועי, ומוסף הבידור. אל תתנו לפרט זה לבלבל אתכם. אין קשר ברור בין המסגרת לתוכן, כפי שאין הבדל מהותי בין המדורים. המדור של "ידיעות אחרונות", “מבקרי המדינה" הוא שמו המבטיח, קיבל את תת-הכותרת "המדור הסאטירי"; "אפעס", ב"הארץ", מוגדר כמדור של “הומור וסאטירה א-פוליטיקלי קורקט”, ואילו המדור של “מעריב”, "JUNKIES", כולו בן חודש ימים, חסר הגדרה ברורה, אך ניתן להבין משמו כי תכניו אמורים להיות חתרניים. בין אם הם מבטיחים סאטירה באופן רשמי, ובין אם לאו, בחינת המדורים של השבוע האחרון מגלה כי בציר שבין הומור חלבי לנשכני יש כוונה ברורה להיצמד לקצה הבטוח.
הידיעה הראשית במדור "מבקרי המדינה" היא דוגמה להומור תיכוניסטי טיפוסי, גם בשל רמתה וגם בשל תחום עיסוקה – ליד תמונה של כיתת לימוד פגועת קסאם בשדרות מופיעות שלל קלישאות מורתיות שהותאמו למצב החדש (“האזעקה היא בשבילי", למשל). הלעג מכוון למורה, לא לממשלה שהזניחה אותה. מלבד זאת צוחקים במדור על הפרשנויות של אלי ישי לקשקושים של הרב עובדיה יוסף, על הזהות המגדרית של דנה אינטרנשיונל, ועל סגנון הדיבור והניסוח של כוכבי אקטואליה מזדמנים. סאטירה? אולי בידיעה על מכירת החיסול של מפלגת העבודה, שם מצוין בין היתר כי המפלגה מוכרת "87 גלונים של DDT”. יובל שנים לאחר המעשה, אפשר כבר לצחוק על די.די.טי. מתי יהיה אפשר לצחוק על המעשים המחרידים המתרחשים בדורנו?
גם במדור של "הארץ" בדיחה תיכוניסטית בנושא שדרות (“השיעור לא נגמר עד שלא שומעים צבע אדום"), ובדיחות על סגנון הדיבור והניסוח של כוכבי אקטואליה, אם כי באופן מתוחכם ומדויק יותר. לעתים מופיעות בדיחות נועזות (על זיכרון השואה, למשל) ובנוסף, מדור זה ברנז'אי מהאחרים (גרסתם לבדיחה על הסיפור היומי של "ידיעות אחרונות", נושא המופיע בשלושת המדורים, עוסקת בנעשה במערכת העיתון). אך גם כשהמדור עוסק בתקשורת, הוא מתמקד בצדדיה המגוחכים ממילא, לא, נניח, באופן שבו היא בונה עבור צרכניה תמונת עולם המאפשרת התמשכותם של פשעים נגד האנושות.
המדור של "מעריב” קצת גרוע מהאחרים, אולי מפאת היותו חדש יחסית. הוא נפתח בבדיחות על זוכי "כוכב נולד”, וממשיך להערות חסרות ערך על כוכבי אקטואליה מזדמנים שאינם זוכי "כוכב נולד”. ראוי לציון משפט המצוטט כביכול מפי הרב עובדיה יוסף, משפט אשר ניתן לפרשו באופן חתרני ("החיילים מתים כי הם מתגייסים”). שורה סאטירית אחת מתוך מדור שלם.
כבכל חברה יש בישראל את הנושאים עליהם צוחקים (פוליטיקאים, כוכבי בידור), יש את הנושאים עליהם אסור לצחוק (שואה, פלוטוקרטיה), ויש את הנושאים שהקונצנזוס לא מאפשר לצחוק עליהם, נושאים שגם אם יהוו מטרה לבדיחות אלה תוכלנה, לכל היותר, לעורר בקרבנו מועקה שתאלץ אותנו לפלוט צחוק מר כדי לחוש שחרור (מיליטריזם משולל רסן, החלשה מכוונת של אוכלוסיות שלמות, גטואיזציה של מיליוני בני אדם). לא בלתי אפשרי לכתוב סאטירה בישראל. כוחות גדולים ומרכזיים, המעצבים את מציאות יומם של מאות אלפים מתושבי המדינה, מושתקים, מודחקים, מועלמים מהשיח הציבורי. קווי האופי של הפוליטיקאים, יחסי האנוש שבין ידוען זה לאחר, אינם נכללים בהגדרה זו. בהם ממילא עוסקות תוכניות האקטואליה. לעג להם הוא לעג לביטויים שטחיים וחולפים של חוליי החברה, לא לכוחות שמייצרים ומעצבים אותם. זהו הומור נטול ערך, שמעדיף להעליב ולא לטלטל. למרבה הנוחות הוא גם השולט במדורי הסאטירה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
