לפרידה הזאת לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי. לא שחשבתי שהוא יתחרט. לא באמת. פשוט חשבתי לעצמי, אם כבר להיות דחוי, לפחות להרגיש טוב עם מה שאני לובש.

בחזרה לתל אביב ובחזרה לנקודת האפס. כאב ופחד מעומעמים. אני כבר מתורגל בפרידות, מתורגל בבריחות, וכבר כמה ימים אני מחמם לעצמי את נקודת האפס הזאת, ועכשיו היא חמימה ונעימה ועוד כמה ימים שוב יהיה קר ושוב אצא למסע חיפושים מחודש.

ואני פחות נפתח, פחות מנסה להיפתח, ובגלל זה זה הרבה פחות כואב עכשיו. כן, היה טוב, היה נעים לישון איתו, להיזרק איתו על החוף בשבת בצהריים, לגעת בו וללמוד אותו. היה טוב אבל לא היה הרבה מעבר לזה. הוא לא נגע לי בלב, אם להיות קלישאתי . הוא לא תפס לי את הלב והכניס אותו לבלנדר, אם להיות קצת יותר רגשני.

בחזרה לתל אביב. רוטשילד, אלנבי, דיזינגוף, בן יהודה. אני פה, אני שם. אני גר פה אבל מה זה אומר בעצם. למרות שאין תאריך תפוגה לתקופה הזאת בתל אביב, אני מרגיש שהיא מאוד זמנית. מאוד מקרית, תיכף תיגמר.

בחזרה לתל אביב. לצאת לריצה? לקרוא? לכתוב? בסוף שיככתי את גאוותי הפגועה בוודקה עם לימון. אחר כך יצאנו, אני וחבר, להתנדנד על נדנדות ליד גן העצמאות. סקרן אותי, אף פעם לא הייתי. אף פעם לא הרחתי כל כך מקרוב את הצללים, את העלים הנרמסים בחשש, בתאווה. בסוף לא ראינו שום דבר מעניין. זוג חרדי שחיפש מסתור, תייר, גבר ואישה עם כלב וכלבה. התנדנדתי והרגשתי שהבפנים שלי משפריץ פנימה נוזל שחור. והנוזל השחור נספג ושוב הבפנים שלי משפריץ פנימה נוזל שחור. שחור כמו נפט, שחור כמו הים בלילה, אבל בלי הקצף של הגלים.

זה היה ממש לא מזמן, מסוג הדברים שלא עשיתי קודם. הלכנו לים בלילה, התפשטנו, וקפצנו פנימה. המים היו חמימים, הייתה רוח נעימה, וטוב שהיה חשוך כי לא יכולנו להפסיק להידבק אחד לשני. המגנטיות הזאת כבר נעלמה כשישבתי לידו בשיחה האחרונה, כשהבנתי שפה זה נגמר. כאילו יש לי כפתור שמכבה את השדה המגנטי והופך אותי לבובה עשויה בד. אין לי מה להגיד, אמרתי לו. חבל, אין לי מה להגיד.

בחזרה לתל אביב. חבל? בעיקר חבל עלי. החיפוש המתמיד גובה ממני מחיר. הוא מרוקן אותי, סוחט ממני את היהלומים הנוצצים האלה שגורמים לאנשים להתאהב בך. לא נשארו לי הרבה כאלה, זאת לפחות ההרגשה. האגרטל השקוף שמכיל אותם כמעט ריק. עם כל שפריץ של נוזל שחור הם נעלמים, קשה להבחין בהם. כל כך שקופים, כל כך נוצצים, מסתתרים בתוך נוזל שחור.

יש לו מין הרגשה כזאת, הרגשה טובה כזאת לגבי הפעם הבאה.

בפעם הבאה זה יקרה, הוא אומר. הוא חושב. למה הוא חושב את זה? אני לא יודע. אין לו שום בסיס לאופטימיות. קם בבוקר יום שישי אחרי חמש שעות שינה כי הוא לא מצליח להמשיך לישון. הוודקה עם הלימון התחלפה בבחילה. הוא יושב בתחתונים על המיטה, שבע דקות מהים, המזגן פועל והוא קופא מקור ומנסה לכתוב. הוא חושב שזה מה שיציל אותו, הוא חושב שזה מה שנשאר לו, הוא חושב שהכאב העמום הזה הוא זיכרון של כאב גדול.

הוא חושב שבפעם הבאה זה יקרה. הוא יודע שבפעם הבאה זה יקרה. בפעם הבאה הוא יזכר.