מי אתם, מאה האנשים שעוד טורחים להיכנס לכאן כל חודש?

עכברי נוסטלגיה? מכורים לתמימות? שואבי אבק?

כשאני קורא את מה שכתבתי פה פעם, אני משתדל לא להיות ביקורתי.

אבל איך אפשר להסביר את כל ההתאהבויות האלה שהתאהבתי? את כל הרגשות האלה שהרגשתי, באמת הרגשתי?

אוהב ומוחק. אוהב ומוחק. אוהב ומוחק. אוהב ומוחק.

מַהֵר, אָהוּב, כִי בָא מועֵד

וְחָנֵנִי כִימֵי עולָם

עכשיו, אותו אני אוהב. באמת אוהב. ביותר בגרות, אולי אף ביתר בגרות, אוהב.

אתם, קוראי חיי הסמויים, אולי תוכלו להגיד לי אם כבר אמרתי את זה קודם. אם כבר כתבתי את זה קודם.

כמו עיפרון, עיני היחידה החדה והמחודדת מביטה קדימה, שוכח את המחק הלבן והרחב שדבוק לי חזק לתחת.

אני רוצה לכרוך הכל בספר שימכר בחנות ספרים יד-שניה (אם אפשר בנסיך הקטן) ואנשים יקנו ויקראו ויגידו "איזה ילד חכם, מעניין איפה הוא היום".

אינדבידואליסט כופר אני, כמו חרדי במסיבת הומואים בשישי בלילה.

מצטופף בין חברים, מסמס, הולך עם בן הזוג שלי ברחוב. מנהל שיחות חולין. כמעט מאסטר לשיחות חולין נהייתי.

שוכח את טקסי הדת שלי, את המצוות – התבודדות בתחתונים באמצע היום במיטה, נעילת הדלת לפני השינה, כתיבה כתפילה.

אז מה יהיה? מי יודע, מה יהיה. עכשיו, נושק לגיל 23 (עדיין ילד?), אני תוהה - מה יהיה? לאן נעלמה הכתיבה, האצבעות-ניצוצות שלי, לאן נעלמו? אני עצמי לא נעלמתי, אני עצמי תמיד נמצאתי, עכשיו אני מבין. האם הכתיבה היא האור הקטן שמראה את הדרך, וכשיוצאים ממעבה היער החשוך קשה להבחין בה באור השמש?

כמה קל למלא חלל ריק בשאלות בלי תשובה, כמה קל לשלח ניצוצות חלושים באור בוהק.