מי אתם, מאה האנשים שעוד טורחים להיכנס לכאן כל חודש?

עכברי נוסטלגיה? מכורים לתמימות? שואבי אבק?

כשאני קורא את מה שכתבתי פה פעם, אני משתדל לא להיות ביקורתי.

אבל איך אפשר להסביר את כל ההתאהבויות האלה שהתאהבתי? את כל הרגשות האלה שהרגשתי, באמת הרגשתי?

אוהב ומוחק. אוהב ומוחק. אוהב ומוחק. אוהב ומוחק.

מַהֵר, אָהוּב, כִי בָא מועֵד

וְחָנֵנִי כִימֵי עולָם

עכשיו, אותו אני אוהב. באמת אוהב. ביותר בגרות, אולי אף ביתר בגרות, אוהב.

אתם, קוראי חיי הסמויים, אולי תוכלו להגיד לי אם כבר אמרתי את זה קודם. אם כבר כתבתי את זה קודם.

כמו עיפרון, עיני היחידה החדה והמחודדת מביטה קדימה, שוכח את המחק הלבן והרחב שדבוק לי חזק לתחת.

אני רוצה לכרוך הכל בספר שימכר בחנות ספרים יד-שניה (אם אפשר בנסיך הקטן) ואנשים יקנו ויקראו ויגידו "איזה ילד חכם, מעניין איפה הוא היום".

אינדבידואליסט כופר אני, כמו חרדי במסיבת הומואים בשישי בלילה.

מצטופף בין חברים, מסמס, הולך עם בן הזוג שלי ברחוב. מנהל שיחות חולין. כמעט מאסטר לשיחות חולין נהייתי.

שוכח את טקסי הדת שלי, את המצוות – התבודדות בתחתונים באמצע היום במיטה, נעילת הדלת לפני השינה, כתיבה כתפילה.

אז מה יהיה? מי יודע, מה יהיה. עכשיו, נושק לגיל 23 (עדיין ילד?), אני תוהה - מה יהיה? לאן נעלמה הכתיבה, האצבעות-ניצוצות שלי, לאן נעלמו? אני עצמי לא נעלמתי, אני עצמי תמיד נמצאתי, עכשיו אני מבין. האם הכתיבה היא האור הקטן שמראה את הדרך, וכשיוצאים ממעבה היער החשוך קשה להבחין בה באור השמש?

כמה קל למלא חלל ריק בשאלות בלי תשובה, כמה קל לשלח ניצוצות חלושים באור בוהק.

לפרידה הזאת לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי. לא שחשבתי שהוא יתחרט. לא באמת. פשוט חשבתי לעצמי, אם כבר להיות דחוי, לפחות להרגיש טוב עם מה שאני לובש.

בחזרה לתל אביב ובחזרה לנקודת האפס. כאב ופחד מעומעמים. אני כבר מתורגל בפרידות, מתורגל בבריחות, וכבר כמה ימים אני מחמם לעצמי את נקודת האפס הזאת, ועכשיו היא חמימה ונעימה ועוד כמה ימים שוב יהיה קר ושוב אצא למסע חיפושים מחודש.

ואני פחות נפתח, פחות מנסה להיפתח, ובגלל זה זה הרבה פחות כואב עכשיו. כן, היה טוב, היה נעים לישון איתו, להיזרק איתו על החוף בשבת בצהריים, לגעת בו וללמוד אותו. היה טוב אבל לא היה הרבה מעבר לזה. הוא לא נגע לי בלב, אם להיות קלישאתי . הוא לא תפס לי את הלב והכניס אותו לבלנדר, אם להיות קצת יותר רגשני.

בחזרה לתל אביב. רוטשילד, אלנבי, דיזינגוף, בן יהודה. אני פה, אני שם. אני גר פה אבל מה זה אומר בעצם. למרות שאין תאריך תפוגה לתקופה הזאת בתל אביב, אני מרגיש שהיא מאוד זמנית. מאוד מקרית, תיכף תיגמר.

בחזרה לתל אביב. לצאת לריצה? לקרוא? לכתוב? בסוף שיככתי את גאוותי הפגועה בוודקה עם לימון. אחר כך יצאנו, אני וחבר, להתנדנד על נדנדות ליד גן העצמאות. סקרן אותי, אף פעם לא הייתי. אף פעם לא הרחתי כל כך מקרוב את הצללים, את העלים הנרמסים בחשש, בתאווה. בסוף לא ראינו שום דבר מעניין. זוג חרדי שחיפש מסתור, תייר, גבר ואישה עם כלב וכלבה. התנדנדתי והרגשתי שהבפנים שלי משפריץ פנימה נוזל שחור. והנוזל השחור נספג ושוב הבפנים שלי משפריץ פנימה נוזל שחור. שחור כמו נפט, שחור כמו הים בלילה, אבל בלי הקצף של הגלים.

זה היה ממש לא מזמן, מסוג הדברים שלא עשיתי קודם. הלכנו לים בלילה, התפשטנו, וקפצנו פנימה. המים היו חמימים, הייתה רוח נעימה, וטוב שהיה חשוך כי לא יכולנו להפסיק להידבק אחד לשני. המגנטיות הזאת כבר נעלמה כשישבתי לידו בשיחה האחרונה, כשהבנתי שפה זה נגמר. כאילו יש לי כפתור שמכבה את השדה המגנטי והופך אותי לבובה עשויה בד. אין לי מה להגיד, אמרתי לו. חבל, אין לי מה להגיד.

בחזרה לתל אביב. חבל? בעיקר חבל עלי. החיפוש המתמיד גובה ממני מחיר. הוא מרוקן אותי, סוחט ממני את היהלומים הנוצצים האלה שגורמים לאנשים להתאהב בך. לא נשארו לי הרבה כאלה, זאת לפחות ההרגשה. האגרטל השקוף שמכיל אותם כמעט ריק. עם כל שפריץ של נוזל שחור הם נעלמים, קשה להבחין בהם. כל כך שקופים, כל כך נוצצים, מסתתרים בתוך נוזל שחור.

יש לו מין הרגשה כזאת, הרגשה טובה כזאת לגבי הפעם הבאה.

בפעם הבאה זה יקרה, הוא אומר. הוא חושב. למה הוא חושב את זה? אני לא יודע. אין לו שום בסיס לאופטימיות. קם בבוקר יום שישי אחרי חמש שעות שינה כי הוא לא מצליח להמשיך לישון. הוודקה עם הלימון התחלפה בבחילה. הוא יושב בתחתונים על המיטה, שבע דקות מהים, המזגן פועל והוא קופא מקור ומנסה לכתוב. הוא חושב שזה מה שיציל אותו, הוא חושב שזה מה שנשאר לו, הוא חושב שהכאב העמום הזה הוא זיכרון של כאב גדול.

הוא חושב שבפעם הבאה זה יקרה. הוא יודע שבפעם הבאה זה יקרה. בפעם הבאה הוא יזכר.

זה מצחיק ועצוב איך ריחות קשורים אצלי תמיד לזכרונות. צלילים לא מזכירים לי הרבה, צורות אני בדרך כלל שוכח, אבל ריחות תמיד מעוררים בי משהו.

בסרטים מצוירים לפעמים מופיעים ענני ריח מרחפים, שחודרים בעדינות אל תוך האף ומרימים את הדמות המצוירת והמורעבת כמה סנטימטרים מעל האדמה. בדיוק ככה הרגשתי היום כשהרחתי את הבגדים שלי שהוא החזיר, מהם נדף הריח של מרכך הכביסה שלו.

בשקית קטנה שנחה על שולחן המטבח שלי חיכו לי זוג תחתונים, חולצה שאני אף פעם לא אלבש, ספר שהוא לעולם לא יקרא, ומפתח. ארבעה פריטים בתוך שקית, צריך פחות מכף יד כדי לספור אותם. חצי שנה.

כבר חצי שנה שאני גר בתל אביב, ותקופה כמעט זהה היינו ביחד. לא מעניין אותי עכשיו להיזכר בזה, לא מעניין אותי לחשוב על התקופות הרעות ועל התקופות הטובות. כי היה רע, וכשהיה רע היה לי רע. והיה טוב, וכשהיה לי טוב היה לי כל כך טוב. ועכשיו זה נגמר. אז אין סיבה להיזכר בכל הרגעים האלה שכבר הרגשתי. הם כבר מורגשים, מגורשים. בתמונה נמצא עכשיו רק אני, מריח זוג תחתונים נקיים.

לגור בתל אביב זה כל מה שאי פעם רציתי. אני דואג לעצמי. אני בן 22 וסוף סוף אני בזכות עצמי. כלומר הזכות שלי על עצמי היא בלעדית.

וכל המאמצים האלה, כל ההשקעה שהשקעתי כדי שכל זה יקרה, כל אלה גבו ממני מחיר. אני לא יודע אם הוא כבד, אני אפילו די בטוח שהוא לא. כי זה המחיר הכי קל בעולם, הכי נדיף והכי מתפוגג: הילדות.

אני כבר לא ילד. אני בגיל שפעם היה נשמע לי כמו אמצע החיים. אני בגיל שבו יש לי אחריות על עצמי ואף אחד כבר לא מתהפך במיטתו מדאגה אלי.

אני גר מחוץ לבית, אבל עדיין מנסה לגור בתוך בית, בית שארגיש בו בוגר ואמיתי. כי לא מספיק להפסיק להיות ילד, צריך גם להיות משהו אמיתי.

המיטה שלי נראית ריקה בלעדיו. כשהייתי איתו, לראשונה בחיי, מישהו הגיע לישון אצלי. שכבתי עם מישהו במיטה הזוגית שבחדר שלי. שלי. ואיך לא עצרתי להבין כמה עצומה העובדה הזאת לבדה? יש לי עבודה, דירה, מיטה זוגית, ארון עם ספרים. כולם שלי.

אבל איפה אני? אני מחפש; אני לא יושב לקרוא את הספרים האלה שעל המדפים; אני לא לגמרי נוכח בעבודה; אני רק נרדם במיטה הזוגית שלי אבל אף פעם לא הולך לישון.

אני לא רוצה להיזכר בטוב וברע כי כל זה כבר לא משנה. כי הבדידות היא אותה בדידות והיא בעצם הרגש הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון. אולי זה הרגש שיחזיר אותי לעצמי. אולי זה הרגש שיושיב אותי לקרוא, לכתוב, לאהוב את עצמי וליהנות באמת מכל החופש שלי.

כי אני חופשי, אני כל כך חופשי כמו שכל כך רציתי כל כך הרבה זמן. מי זוכר את הילד המפוחד הזה מלפני כמה שנים שדאג ששום דבר לא יסתדר? שיעיפו אותו מהבית? שלעולם לא ימצא אהבה? שלעולם לא ירגיש שלם? אני לא זוכר. לא תמיד, לא באמת. אולי זו הבעיה.

לפעמים זה מחלחל. ואולי לא נכון להגיד שזה מחלחל כי זה מגיע מבפנים. חשבתי לכתוב שזה בוקע, אבל זה גם לא זה. כי ביצים בוקעות, ולבה בוקעת מבטן האדמה. וזו פעולה חזקה, עוצמתית, מתפרצת.

אצלי זה לא כך ולא כך. אפשר להגיד שזה מחלחל החוצה. הפחד. בעיקר הפחד. הפחד שמוליד דאגה ומוליד חוסר בתקווה.

וכשהרגש הזה מחלחל החוצה אני חוזר להיות קטן, כל כך קטן. וברגעים כאלה אני חושב - היי, אולי עדיף לי ככה. אולי עדיף להיות רחוק מהאני הישן הזה, המיושן הזה. אולי הגירסה החדשה מוצלחת יותר, שמחה יותר, מלאה ביותר תקווה.

כמובן שכמו כל דבר בחיים הכל עניין של איזון. וכמו כל דבר שצריך להתאזן, צריך גם איזשהו כן יציב, בסיס. אני מניח רגל על הקיר בחדר שלי. אני מרגיש את רטט המזגן, את שאון המכוניות מטרטר דרך כף הרגל שלי.

אני משאיר סימן שחור של רגל מלוכלכת על הקיר, ובלי להסתכל עליו אני כבר יודע שלא אכפת לי שהוא שם.