משחרר לחץ

ראיתי היום בטלויזיה את פליטווד מק וסטיבי ניקס בהופעה. היא כבר מבוגרת, בטח 50 - 60. וחשבתי לי שאסור לכוכבים כמוהם להזדקן ולהמשיך להופיע. זו גם הסיבה שלא הלכתי לראות את ג'תרו טול, למשל. הגיל הופך אותם לפאתטים. השירים מגיל 20 לא מתאימים לאנשים בני 70. אין מה לעשות. תנסו לדמיין את ליידי גאגא בעוד 30 שנה...

אחרי זה ראיתי את הסקורפיונס. אני אפילו לא יודע איך קוראים למי מחברי הלהקה. הזמר נראה כמו גמד מצפצף עם ברט של צ'ה גווארה. טוב, נו - חשבתי לעצמי, הוא גם בצעירותו היה די פאתטי.

בהמשך היה שיר של בוב דילן. הופה! הנה מישהו שהגיל רק משביח. משום מה, לא מפריע לי לראות אותו שר גם בגיל 70. התשובה ממשיכה להנשא ברוח באותה כנות ובאותה עוצמה. כמוהו גם לאונרד כהן ואלטון ג'ון. גם מדונה, אפשר לומר. היא התבגרה איתנו ונשארה בתודעה מ"כמו בתולה" ועד ה"כמו סבתא" שהיא היום. גם פול מקרטני, למשל, יכול מבחינתי להמשיך ולהופיע ולהיות רלוונטי.

מה משותף להם? אולי שהם התעלו בתודעה למשהו יותר מזמרים. הם אייקונים אמיתיים. כמו ג'יימס בראון או בי בי קינג, שכבר היו זקנים כשאני נולדתי. כל המוזכרים לעיל מייצגים משהו יותר מסתם זמרים. יותר מצעירים זועמים.

הם ברמה מעל דיוויד בואי, למשל. אותו קשה לי לראות מזדקן. או מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס, שעם פנים חרושי קמטים הם ממשיכים לקפץ על הבמה ולנסות ולשדר אנרגיות מרדניות של בני נוער. התוצאה... קשה, קשה.

אבל שלא תבינו לא נכון. אם הסטונס מגיעים להופעה בארץ אני שם!

סטיתי לגמרי. פרטתי לגבי היוצאים מהכלל. לגבי רוב הזמרים הכלל עוד נכון -אסור להם להזדקן.