בשנים האחרונות חזרתי להקשיב לחדשות ברדיו. אולי אפילו קצת יותר מדי. אחרי המלחמה האחרונה וביתר שאת לאחר פריצת האביב הערבי, נעשיתי צמא לכל פריט מידע חדש שאפשר לשמוע.
האמת? אני די מאוכזב. כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על זה, אבל אני מרגיש שלא אצליח לתאר את המצב כמו שצריך.
הבעיה העיקרית שאני רואה היא מגישים שמאוהבים בקול של עצמם. בדרך כלל, כשהם שואלים מרואיין שאלה, הם גם נותנים את התשובה על הדרך. במקרה הטוב למרואיין מוצגת השאלה בסופו של דבר כשאלת כן או לא. פעמים רבות שמעתי את המגיש מציג נושא ומתמצת אותו. הוא אומר משפט מרכזי על הנושא ומעביר את השידור לכתב לעניין הספציפי. הכתב נותן את הדיווח, שכולל (למרבה הפלא) את אותו משפט מרכזי בדיוק. לאחר מכן הוא משמיע הקלטה של ראיון עם מומחה בנושא. בראיון נשמע שוב אותו משפט. מילה במילה בדיוק. אז מה אנחנו השומעים למדנו משלושת הדוברים? משפט אחד חשוב, ששמענו שלוש פעמים.
המגישים נוהגים גם לקטוע את דברי המרואיינים באמצע. או כדי להראות כמה שהם עצמם מבינים בנושא האמור, או כדי לעבור לנושא הבא, למרות שעוד לא קיבלו תשובה מלאה לשאלה הקודמת. אני תמיד מתפלא על המרואיינים שמקבלים בהבנה את ההתנהגות הזאת וממשיכים לשתף פעולה עם המראיין.
עוד נוהג מעצבן שלהם - לאחר שהם מאריכים בהקדמות ובשאלות שכוללות גם את התשובות - הם דורשים מהמרואיין לקצר בדבריו, שכן הזמן קצר.
זכור לי לא מזמן ראיון כזה. נדמה לי שזה היה על קבוצת מטיילים שנתקעה במדבר או בירדן או משהו כזה. השיגו בטלפון את אחד מאנשי הקבוצה וביקשו ממנו לספר את השתלשלות העניינים. לאחר שהוא התחיל לספר. המראיין נכנס לדבריו וניסה לגרום לו לקצר "כי אין זמן". "טוב, אז לא צריך". ענה לו המרואיין. הוא לא הרגיש שום מחוייבות ולא חשב שעושים לו טובה שמשמיעים אותו ברדיו. כמובן שהמראיין ביקש שימשיך, אפילו בקצב שלו.
בקיצור. כמעט כל יום אני נחשף לתרבות הדיבור הקלוקלת הזאת, שהגיעה גם לרדיו הממלכתי שלנו. באמת שאין לי מושג למה אני ממשיך להקשיב ולא מעביר לתחנה עם מוסיקה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
