משחרר לחץ

אתמול זה קרה! הרולינג סטונס הופיעו בישראל1

כמו שכתבתי כאן בבלוג לפני כמה שנים, הלכתי להופעה.

מכיוון שבין זמן קניית הכרטיס לבין ההופעה עצמה חל גם יום הולדתי, החלטתי לשדרג את עצמי לגולדן רינג. זה היה רק חלק מהקטע הטוב.

לקחתי איתי ברכב כמה טרמפיסטים להופעה, כי אנחנו מגיעים מרחוק. לאחד מהם יש חבר שגר כרבע שעה הליכה מהפארק. בארועים כאלה זה קריטי.

על הדשא בפארק, לפני ההופעה, היה חם. חם מאד אפילו. כמות האנשים מסביב לא עזרה. אבל בתשע ורבע בערב כולנו נעמדנו על הרגליים וקיבלנו בקריאות שימחה את הלהקה. כשהם עלו על הבמה ממש התרגשתי. זה לא קורה לי הרבה.

הם אמנם זקנים, אבל יודעים את העבודה. בהתחלה היו קצת חריקות. גם להם היה חם. מיק ג'אגר נראה קצת מופתע מהחום. לאחר כמה שירים הוא הציג את כל המשתתפים. חוץ מארבעת החברים הרשמיים שכוללים חוץ מג'אגר גם את קית' ריצארדס, צ'ארלי ווטס ורון ווד מופיעים איתם עוד הרבה כמו ליסה פישר (המקסימה, כינה אותה מיק, בעברית) בעלת הקול הנהדר ודריל ג'ונס (אני מקווה שלא טעיתי בשם), שניגן כל ההופעה במרץ וזכה רק למעט הכרה בכישרונו. לאחר הצגת המשתתפים לקח קית' את הפיקוד לשני שירי בלוז שאני אישית מאד אהבתי. מיק נעלם בזמן הזה, אבל כשהוא חזר, הוא חזר בענק. נראה שהוא התאושש והתחיל לתת את התמורה לכסף שלנו. למרות מה שכתבתי אז, בפוסט ההוא, הם נראו נהדר. אמנם לעיתים נראה שהם מופיעים על במה גדולה רק כדי שלא יצטרכו להיות קרובים יותר מדי אחד לשני, אבל אין מה לומר - זאת באמת הסטוריה.

אחת מהרעות החולות של עידן הסלולרי, היא העובדה שכולם מצלמים כל הזמן. במיוחד בהופעות כאלה זה מעצבן. אני גם ניסיתי לצלם קצת, אבל הרוב יצא כמו יטי.

המצלמה לא משהו. או שמא זה הצלם...