וואוו כמה שהכל נשאר אותו הדבר, אך משתנה משנייה לשנייה ומרגיש כל כך שגרתי..
קשרים שנגמרו- רשמית. קשרים שמרגישים כאילו הם עדיין פה.. כאלו שמשאירים תחושה שהם אף פעם לא יסתיימו... כאלו שעדיין מתרצים תירוצים..
כאלו שנותנים סיבה, דין וחשבון על דברים שקורים שאינם ענייני ואין אני רוצה שיהיו ענייני...
ומשום מה עדיין מנסים לתת לי סיבה עליהם ועל מה שקורה בהם, ואני? אני המשכתי הלאה.. אינני מעוניינת לשפוט, לבקר או לדעת מה הולך איתם...
הבעיה היא שאני מנתחת יותר מידי... אני מחשבת המון מהלכים קדימה ואחורה בזמן..
כל סימן נראה לי חשוד, לא תמים..
והכל תוצאה של התערבות גורמים חיצוניים בעולם הפרטי השקט שלי...
כולם מנסים לעורר אותי, להוציא אותי מהבועה התמידית שאני חיה בה ומתפוצצת מידי פעם ומזעזעת את עולמי..
כולם מנסים איכשהו לעזור לי להתנתק מהמנגנון היחיד שאשכרה מגונן עליי בעצמו... מהעולם האמיתי האכזר שממתין בחוץ...
איי אני כל כך מבולבלת כרגע.. זה מדהים..
אני צריכה שלווה... לא כזו של חופש מעבודה, צבא ושגרה..
שלווה כזו פנימית, כשאתה יודע שכל הדברים המשמעותיים בחייך מתנהלים במסלול כלשהו, לא משנה אם הוא המסלול שאתה רוצה או לא, רק שיש עקביות, שאתה לפחות מודע אליה אם תרצה תשנה אותה, אם לא- לא חובה.. אבל שתהיה מודע... מודע לעצמך, לחיים שלך ולסביבה... מודעות כזו שתשבור את חוסר הודאות שלך..
כזו שלוה אני צריכה..
כזו שאפשר לשכב על הגב בסלון, בבית של חבר, בגינה, על חוף הים ולדעת שהעולם מסתובב, ויש עקביות וסדר לכל דבר בחיים..