הכי טוב זה כשאני לא רואה אותך.

חוסר משמעות והכחשה. מעניין אם הכחשה זו מילה שעדיין בתוקף למצב שלי.

ההרגשה שלי לא קרובה ולו במעט לאיך שהייתה כשנפרדנו

אני מאושרת, החיים כמרק פירות, עסוקה כל הזמן.

אפילו עשיתי קצת כיף עם איזה מישהו (חתיך!)

אבל תמיד זה מגיע מתישהוא. אולי בגלל שאני לפני מחזור,

אולי כי אני סתם חרמנית, אולי כי אתה באמת חסר לי (?)

חלמתי עליך בלילה (זה פתאום קרה אחרי כמה חודשים טובים של הפסקה שהמוח שלי לקח ממך) ועכשיו גם ראיתי אותך,

והסתכלת.

 פתאום זה בוער בי ואני מעכלת כמה זה מטומטם.

זה כ"כ טפשי! למה אנחנו לא יכולים פשוט לשבת ואפציר בך כמה מטומטם אתה! כמה לא בוגר.

אתה הרי בנאדם חכם. שקול. הגיוני. לא רואה סיבה למה לא. למה אי אפשר סתם. לדבר. אבל אחרי שניסיתי כ"כ הרבה להסביר לך למה זה לא חייב להיות ככה ואתה פשוט לא הבנת, לא רצית להבין - התעלמות צורמת.

פתאום גם נזכרתי בכל מיני מקרים ששמעתי על זוגות שחזרו אחרי חצי שנה, 9 חודשים, שנה. ההבדל היחידי בינם לבינינו זה שאנחנו לא מחליפים אפילו מבט.

אני בשלי. כשתזכר - מעניין מה יהיה.

כתבתי את זה לפני כמה ימים ואני תולה את זה רק כי הבטחתי לעצמי שכך אעשה.

אני כ"כ רוצה מישהו חדש לטווח הרחוק

ורוצה שזה יהיה היום.