אנסה לכתוב את זה עכשיו, כששאריות אלכוהול עוד מהדהדות בראשי.

אנסה להעביר את זה הלאה, לשמר את הידע.

יכול היה להיות כ"כ אחרת, יכלו להיות המון דברים. ברגעים של בלבול, זה קשה להסביר, קשה לתרץ, אבל הכל היה אפשרי הערב. ולא רק הערב, זה העיד על העולם, דברים היו ויכולים להיות אחרת.

זה יכול היה להיות אביב, ויונתן (שניהם), ועידן וכולם.

יכולתי לחזור אליו עכשיו כמו כלום וזה יכול היה להיות מושלם וזה יכול להיות היה חרא.

עכשיו, יותר מבדרך כלל אני מרגישה שבאפשרותי לשלוט בהכל ושאין לי שליטה על כלום.

אני כל-כך בסדר. באמת. יש בי הגיון, ויש בי כיף. יש בי הכל. אז איך הדברים מתנהלים כמו שמתנהלים.

אני לא יודעת אם זו קביעה מלמעלה. אני ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. נועדתי לנדוד ונודד נועד לי.

ונועדנו זה לזה, אבל לפעמים, אפילו לרוב, ובתקופה האחרונה כל הזמן (הו על מי אני עובדת). אני רוצה שיעצרו כבר את הכרכרה המהירה הזו של חיי ויתנו לי להנות בשקט. אני רוצה שהזמן יקפא ושאתפוס ביד הכל. שיהיו לי חיים מושלמים.

אני יודעת שלכולם עצוב לפעמים, או אפילו כל הזמן. אני יודעת שרוב רובנו לא באמת מרוצים.

אבל אני כן. מרוצה. רוב הזמן. ועדיין,

אני לא שלמה בלי המשלים שלי.

הכי טוב זה כשאני לא רואה אותך.

חוסר משמעות והכחשה. מעניין אם הכחשה זו מילה שעדיין בתוקף למצב שלי.

ההרגשה שלי לא קרובה ולו במעט לאיך שהייתה כשנפרדנו

אני מאושרת, החיים כמרק פירות, עסוקה כל הזמן.

אפילו עשיתי קצת כיף עם איזה מישהו (חתיך!)

אבל תמיד זה מגיע מתישהוא. אולי בגלל שאני לפני מחזור,

אולי כי אני סתם חרמנית, אולי כי אתה באמת חסר לי (?)

חלמתי עליך בלילה (זה פתאום קרה אחרי כמה חודשים טובים של הפסקה שהמוח שלי לקח ממך) ועכשיו גם ראיתי אותך,

והסתכלת.

 פתאום זה בוער בי ואני מעכלת כמה זה מטומטם.

זה כ"כ טפשי! למה אנחנו לא יכולים פשוט לשבת ואפציר בך כמה מטומטם אתה! כמה לא בוגר.

אתה הרי בנאדם חכם. שקול. הגיוני. לא רואה סיבה למה לא. למה אי אפשר סתם. לדבר. אבל אחרי שניסיתי כ"כ הרבה להסביר לך למה זה לא חייב להיות ככה ואתה פשוט לא הבנת, לא רצית להבין - התעלמות צורמת.

פתאום גם נזכרתי בכל מיני מקרים ששמעתי על זוגות שחזרו אחרי חצי שנה, 9 חודשים, שנה. ההבדל היחידי בינם לבינינו זה שאנחנו לא מחליפים אפילו מבט.

אני בשלי. כשתזכר - מעניין מה יהיה.

כתבתי את זה לפני כמה ימים ואני תולה את זה רק כי הבטחתי לעצמי שכך אעשה.

אני כ"כ רוצה מישהו חדש לטווח הרחוק

ורוצה שזה יהיה היום.

קמתי מחלום די נפלא ואז נפלה עלי המציאות והיה לי טעם חמוץ-מתוק בפה.

הייתי אתמול במסיבה והיה לזה טעם חמוץ-מתוק.

התקלחתי עכשיו, כיף לי אבל יש לזה טעם חמוץ-מתוק.

לא קל לי להסביר את זה אבל זו ההוויה שלי.

מרגע שחדלתי להיות תיפנוקת, לא יודעת לשים את האצבע, מתי זה קרה.

מרגע שהבנתי שהשמש לא זורחת בבוקר רק בשבילי (ותודה לך מיתוס)

נהיה הרבה יותר צורם, לכל דבר יש אלפי השלכות וכמובן, איך לא - טעם חמוץ-מתוק.

לא יודעת עוד לכמה זמן תהיה לי חתיכה חסרה בלב.

אפילו שאני יכולה לחיות עם זה. [דיל וויז איט]

משהו בי מייחל נורא, אפילו קצת מאמין, דווקא היום, לקבל את הטלפון הזה היום בערב.

אני רוצה שזה יהיה בערך כמו בחלום, רק בלי השירותים והחוסר בהירות.

הוא יגיד שהוא הבין. הוא ראה, ונזכר. בעצם.. למה עשינו את זה? הוא לא יודע.

הוא רק יודע, שהיה, ונגמר, אבל בעצם, לא לגמרי, ועכשיו, אחרי שעשינו הפסקה די ממושכת

(ונראה שהבין כמה וכמה דברים), אפשר לחזור ולהמשיך ולעשות את זה הרבה יותר טוב.

כבר כמה זמן לא כתבתי פה. לא חשתי צורך. עד כמה שהייתי רוצה שיהיה זה בלוג מצחיק ומתוחכם,

אני כותבת רק כשעצוב. אבל עכשיו לא עצוב.

סתם,

חמוץ-מתוק.