הייתי רוצה פעם אחת ולתמיד להבין מה אני עושה לא בסדר ואיפה אני נוהגת לא נכון.

הייתי רוצה להבין אם אני היחידה בעולם שאצלה זה הפוך. כשהייתי קטנה היו לי מלא בויפרנדס. הייתי מחליפה אותם כמו גרביים. ושאף אחד לא יגיד שכשקטנים זה לא נחשב. כי האופי המפלרטט לנצח נשאר.

הסיפור היה אמור ללכת בכיוון ההפוך; גדלים, גבהים, צומחים, מתייפים, משכילים, מתנסים. אני רק נסוגה לאחור. משהו פה דפוק ואני לא מצליחה לעלות על השורש הרקוב.

ולעזאזל, לעזאזל. לפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה לדבר עם איש מקצוע. אפילו אם הוא מן שרלטן/בזבזן של זמן כזה. מן פסיכולוג או מן ורדה רזיאל-ז'קונט. מישהו שיגיד לי: תזרקי אותו/תסנני אותו/תציעי לו לצאת - אבל שיגיד כבר משהו.

כי אני מבחינתי, אם זו הייתה אופציה הייתי עושה הכל לבד. לרוב נדמה לי שאני נוהגת נכון. לא טועה יותר מידי. בסה"כ כן, בת-אנוש, אבל באוברול הכל אמור לזרום טוב. אז מה? סתם יש לי חרא של קארמה? סתם המזוזה בכניסה לחדר דפוקה? הרהיטים לא מסודרים בהתאם לתורת הפנג-שווי? שמישהו יגיד לי כבר מה. מה בפאזל הזה לא מורכב נכון.

בשישי שעבר, לפני שבוע, חשבתי שהתאוריה שלי על זה שכל הדברים הטובים מתחילים מעפן קורמת שוב עור וגידים. ערב שהתחיל חרטטה הפך להיות סבבה ויותר מזה. שבת המשיך לו לאטו גם ברוח טובה. ואז איפשהוא הדברים נתקעו. באמת שאין בי כוונה ליצור איתו קשר שוב. עכשיו תורו, ואם הוא באמת ירצה הוא ידע איפה לחפש. מעבר לזה, לא נורא אכפת לי כי יכול היה להיות נחמד אבל יש יותר מתאימים לי, ואני אפילו לא כזה זוכרת כמה טוב הוא נראה.

אני מתחילה להשמע כמו גרסת אמצע לא מחמיאה של מישהי מהיחידה שלי ומיקי גבע מ"מלבי אקספרס". מן חוכמת הבייגלה לבחורות ישרא משועממות.

אני אזוז עכשיו לישון, וכדאי לך מאד, שכשאקום מחר בבוקר, דברים יראו א ח ר ת. ובמובן הטוב של המילה.

תוציאי את זה מהמערכות שלך כבר.

להקיא את זה.

אני לא יודעת מה דרוש בשביל להקל על הכובד הבלתי-נסבל.

מה בדיוק אני אמורה לעשות? תגידו לי ואנסה.

זה בדיוק אחד מהרגעים האלה שבהם נדמה שכל שינוי חיצוני-אסתטי-כפוי יעשה את הכל פשוט וטוב יותר.

להזיז רהיטים בחדר, לצבוע שיער, לצאת ליותר מקומות, להכיר יותר אנשים חדשים, ללכת לח.כושר ול-DNA ולהפעיל, להפעיל,

להזיז את עצמי ולישון הרבה ולא לכתוב ולעשות כל דבר שימנע ממני לחפור בעצמי, לנבור ולחשוב על דברים שמזמן הייתי רוצה שישכחו.

אני בתורנות שבת, יושבת בשקט, לא מדברת עם אף אחד.

הכל פה נראה לי כבר הרבה פחות אטרקטיבי.

האנשים ממול כבר לא באמת כ"כ מעניינים אותי.

כן מעניין אותי, לסיים את העבודה שיש לי לעשות,

להצטיין, להבריק, להצליח.

אופפת אותי תחושה קלה של עייפות. מרגישה תשושה-משהו

ולא כתמול-שלשום, לא בדיוק אני.

לפני כמה דק' התגנבה לראשי עוד מחשבה עליו, והרגשתי (כמו שהרגשתי הרבה בימים האחרונים) שזה תם ונשלם.

אני בסדר. יותר מבסדר, פשוט בסדר גמור.

זה עצוב, אבל לא כי אני רוצה לחזור, אלא כי הוא נחמד והיה ממש נחמד ועצוב כי חבל,

בדיוק כמו שזה צריך להיות, לא יותר מזה.

והתחיל בדיוק ברדיו שיר של הלהקה שלנו אז חשתי צורך להוציא את המחשבות על הנייר.

שתדעו שאני בסדר. יותר מבסדר.

תחושה של התפכחות והתבגרות.

ובנוסף - תחושה חזקה שבקרוב יקרה משהו טוב :)