מהגיגי מוחי- לא ללב חלש

הזיות של אדם חולה

יום שני:אני יושב בחדר. לפני 5 דקות הצלחתי לסיים את הסודוקו ה"קשה מאוד" שמחתי מאוד אבל זה גם דיי עצוב כי זה הדבר היחיד שיש לעשות כאן. לפתע נכנסת אישה בבגדים כחולים ומגש בידה. "כח עזר" קוראים להן והם עוזרות למבוגרים להתקלח מחליפות מצעים וכאילה וסליחה אם אין לי תיאור יותר מקצועי לתפקיד. אני מניח שחדי התפיסה שמבניכם כבר הבינו.. אבל בשביל אילה שלא.. אז אני מאושפז בבית חולים כל הפה שלי מלא בפצעים.. וגם בעיניים בעוד מקומות אבל הפה הכי מציק הלשון שלי נראית כמו המבוגר מדיום רייר. לפני כמה ימים חשבתי לסכם את מצבי ב-"וולברין עאלק" זה אולי ישמע מטומטם (כי זה באמת מטומטם) אבל שנים חייתי בתסביך וולברין.. אתם יודעים.. זה מ אקס-מן..שאף פעם לא חולה ומחלים מהר מפציעות הייתי מודע לכך שזה סתם לא באמת אבל משהו גרם לי להשתעשע באותה מחשבה.. (והמשהו הזה הוא העובדה שפשוט מעולם לא הייתי ממש חולה) אבל נטשתי כבר את וולברין עאלק לטובת מאמר סרס"פי משכבר הימים טל שאווט:"אני לא רגיל" כן אני פשוט לא רגיל אף פעם לא הייתי במצב כל כך מסריח וזאת הסיבה שפתחתי במגש אותו הביאה זאת מכח העזר אמנם נפגשתי עם דיאטנית שבנתה לי מנה מיוחדת לאנשים שיכולים לאכול רק עם קש, אבל אבל לאורך כל האישפוז מצאו את דרכם למגש שלי דברים מדברים שונים ומשונים וכך ברגע שנכנסה ההיא עם המגש הבטתי בו בתדהמה כן.. היתה שם סופגניה ממש סופגניה עם הריבה וכל זה.. חישוב מהיר הבהיר לי שלא! היא כניראה לא תעלה בקש.. מההלם לא אמרתי מילה היא הניחה את המגש על השולחן ויצאה.. טוב אין ברירה שולפים כמה קשים ומתחילים, קודם האשל.. דווקא עולה טוב בקש.. רפאל!.. נשמע קול קורא.. הסתכלתי סביבי..  לא, אין איש בחדר  "רפאל" קרא הקול בשנית... מה לעזאזל?!?!? זאת הסופגניה.. היא מדברת אליי דרך הפה הקטן שלה המרוח בריבה.. כן?.. השבתי בהיסוס.. למה אתה לא אוכל אותי? היא שאלה כנעלבת.. שמעתי רבות עליך.. ואני יודעת שאני לא הסופגניה הכי אטרקטיבית  אבל חשבתי, שאם זה יהיה אתה, אז אולי.. היא לא שיקרה היא באמת לא הייתה סופגניה משהו.. היה לה את המראה העצוב של סופגניה שנישארה בסוף מסיבת חנוכה של חב"ד כזאת שבאים אליה כל הילדים הממש רעבים ששואבים 5 סופגניות בלי למצמץ .. עטופה בנייר בתאבון ספוג שמן. "אבל.." ניסיתי להשחיל איזה משפט כדי להסביר לה שזאת לא היא זה אני.. אבל היא המשיכה בדיבורה. "אתה לא מבין.. אתה מפורסם מאוד בעולם האוכל מסתובבים עליך סיפורי זוועה אומרים אצלינו ש.." וכאן היא לחשה בדרמטיות "אומרים שאתה תאכל הכל!.. (תם תם תאאם!!) היי מאיפה המוזיקה מגיעה.. טוב לא משנה.. תקשיבי סופגנייה את חייבת להבין זאת לא את זה אני אני ממש חולה אני אוכל דרך קשית כבר כמעט שבוע.. אני מצטער שזה יצא ככה.. "ועכשיו.." החלו דמעות שוטפות את לחיי "ועכשיו את יושבת לי במגש כמו איזה בדיחה עצובה".. תאמיני לי ביום רגיל הייתי מחסל אותך בלי לחשוב יותר מדי והמגש הזה.. הו.. המגש הזה.. הוא וודאי היה זוכה בפרס המגש הקל ביותר בבית החולים לא הייתי משאיר בו פירור, וזה עוד אוכל של בית חולים. אבל תיראי את המצב שלי כל הפה שלי מלא בפצעים כואבים, הלשון מנופחת ואני מרגיש כאילו תקפו אותה קריוס ובקטוס עם מחטים כבר יומיים שאני מפנטז רק על דבר אחד.. מממ.. מנה שווארמה נוטפת עמבה וטחינה ופלפלי שיבקות מכל הכיוונים וגם! וגם! פטרוזיליה וחומוס וחריף והשווארמה כמובן.. ועוד קצת חריף.. אחח איך אני מתגעגע..

שקט השתרר בחדר.. "אני מבינה" אמרה לפתע הסופגנייה.. אבל פשוט ממש קיוויתי אתה מבין כל מאודינו האוכלים הוא שיאכלו אותנו וכשבמסיבה של חסידי גור הילדים לא אכלו אותי ממש התעצבתי ופיתאום כשראיתי שאני במגש שלך..

חשבתי.. אחח לאיזה מצב הגעתי.. לפני שבועיים לא היה מצב שסופגנייה הייתה לידי יותר מ 5 דקות ו.. וזהו.. משהו כבר היה קורה. משהו רע, או משהו טוב, תלוי את מי שואלים.

 אבל אל תדאגי לי סופגנייה אני מאמין שתוך שבוע גג אני אחזור להלך אימים על עולם האוכל תגידי לחברייך עוגיות החלבה שימי השקט שלהן עומדים לחלוף! טוב אני צריך להמשיך לאכול אמרתי לה יש לי עוד את הגועל הזה "נוטרן" לשתות. "מה זה?" היא שאלה. אהה זה  מין שייק ויטמינים ואבות מזון.. את מבינה בגלל שאני לא יכול לאכול כמעט כלום אני צריך לשתות את זה כדי שיגיעו לי כל הוויטמינים ואבות המזון.. איך הדיאטנית הפילה אותי בפח עם זה חשבתי לעצמי.."כן כן זה ממש טעים זה בטעם ווניל".. ממש וניל! יותר בכיוון של דייסת קורנפלור עם נגיעות של קיא אבל אין ברירה אז מוזגים כוס שוקו ב"סטנד ביי" שותים את כל הנוטרן במכה ומעבירים את זה עם השוקו.. טוב אם זה היה רק האוכל עוד חצי נחמה אבל גם ההנאה השניה בחיים החולי הזה לקח לי.. לישון.. גם לישון אני לא יכול כמו בן אדם הלשון כבר מזמן התנפחה אל מעבר לאזור הטבעי שלה והיא משאירה לי את הפה פתוח לרוחה בכל שעות היום אז חוץ מזה שגם כשאני ער אני מזיל ריר כמו בניהו ברגעים שהוא שקוע במשהו המצב מחמיר כשאני ישן.  על הגב אני עלול להיחנק למוות בגלל כל הרוק שאני לא יכול לבלוע שנכנס לי לגרון. ועל שני הצדדים ממ.. טוב ככה בעיקרון אני ישן אבל במה זה מלווה.. טוב בואו נגיד רק שהעובדה שאני לא יכול לסגור את הפה גורמת לי להתעורר כל שעה שעתיים עם הראש בתוך שלולית שלא הייתה מביישת את הפארק העירוני של עפולה.. היי זה רעיון.. בקצב הזה תוך יום יומיים אני יכול לעשות לאבי אלקבץ את מה שעשרות מהנדסים לא הצליחו למרות שלא ניראה לי שאף אחד לא ירצה לשכשך את רגליו באגם מסוג זה

 ובנוסף לכל הצרות היום היה כאן רופא צעיר שנכנס עם פאסון של מינימום מנהל מחלקה. בנונשלנטיות הוא שאל אותי- "נו,נו... מה בחור צעיר כמוך עושה במחלקה הפנימית ??" ממה שהיה בידיו הבנתי שהוא רק בא להחילף לי את הברנולה.

עניתי לו , אבל בתוך תוכי חשבתי "נו כבר, do your thing". אני לי כוח לכל הסמולטוק הזה. טוב נו התנחמתי . עם כזה פאסון אני בטוח לא ארגיש שהברנולה עברה כבר . הוא בטח שפיץ בתחומו . אז על פתיחת וריד? אין מה לדבר. נו באמת...

נו באמת באמת!!! עד שהוא הצליח למצוא וריד אחד מסכן הוא חפר בו שעה עם המחט תוך כדי שראיתי בליטה בגבו שמתחילה לרדת. רק אחר כך הבנתי – שזה היה האגו שלו. שכן לאחר שהוא לא הצליח והמקום שבו הוא חפר התנפח למימדים של גולה גדולית הוא מלמל איזה תירוץ שהוא יבוא עוד כמה דקות ושזה יהיה  בסדר איפה שהתנפח.. זה היה בבוקר, מישהו אחר כבר החליף לי את הברנולה , והשורות האלה נכתבות לאחר ארוחת הערב . עד עכשיו לא ראיתי אותו .. והנפיחות ? היא אומנם ירדה אבל את החפירות שלו עם המחט אני עדיין מרגיש טוב מאוד וכנראה שאמשיך להרגיש בשעות הקרובות. טוב, יש לי עוד איזה סודוקו לפתור , אז כאן יסתיימו שידורינו להיום.

תודה ולילה טוב.

                                             אני הייתי רפאל בן חמו