פעם, לפני שנים רבות, כשחייתי רק באינטרנט, הייתי בטוחה שיום אחד אגור באנגליה. דיברתי בריטית שוטפת (בלי המבטא, אבל באינטרנט לא צריך מבטא), שמעתי את כל הלהקות הנכונות ורק חלמתי להגיע ללונדון ולהשתקע באפרוריות הקרירה אך כה חמימה. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות שם, כי אף אחד לא באמת חושב על הפרטים האלו כשהוא בן 14, אבל פשוט רציתי להיות שם. 

החלום לאט לאט התחלף ברעיון הפשוט יותר של לנסוע לכמה שיותר הופעות ופסטיבלים. זה חלום שהגשמתי בצורה חלקית, אבל האבולוציה הזו כן הייתה חלק מההבנה שיש חלומות שעדיף שישארו חלומות, במיוחד אם אין לך באמת מה לעשות בלונדון יותר משבועיים ברצף. 

ועם זאת, אחת המחמאות הכי גדולות שאי פעם קיבלתי מחברה קרובה (שכבר הפכה לחברה-קרובה נוסטלגית, כי זהו דינן של הרבה חברויות) הייתה שהיא מרגישה לא בישראל כשהיא נכנסת לחדר שלי. וזה נכון, השתדלתי מאוד להשיל מעצמי כל רמז לישראליות שאני עלולה להיות נגועה בה. 

כי ככה זה כשאתה טינאייג'ר, אתה פשוט חושב שאתה יותר טוב מכולם, ושהמוסיקה שלך הכי טובה ושאף אחד חוץ ממך לא מבין על מה הוא מדבר. אבל במובן מסוים, אני חושבת שהארוגנטיות (או משבר הזהות שהתבטא בחוסר שייכות לסביבה ו/או למדינה שאני חיה בה, אבל זה כמובן תירוץ לעובדה שאני יכולה להפיל מטוס עם האף שלי. וזו אפילו לא הייתה בדיחה על יהודים) הזו הצילה אותי מהחיים שרוב האנשים שגדלו בעיר שלי זוכים להם. לא שאני מזלזלת לרגע באנשים שגדלו איתי, אבל אלו חיים שלו מלמדים אותך לכוון גבוה, וכשיש לך בטחון עצמי רעוע כמו שלי, הנשק היחיד שלך הוא לחשוב שאת אמנם לא יותר טובה מכולם, אבל כדאי לך לשאוף גבוה כי אחרת תפגעי בתחתית יותר מהר מרוב האנשים האלו שיש להם הו-כל-כך-הרבה-פוטנציאל-לא-ממומש. כי את לגמרי אחד מהאנשים האלו, פשוט לא היה לך מושג שזה מה שהמורה אומרת לכל הילדים ביום הורים.

חלפו שנים רבות מאז שהחלום להתנכר לכל מה שמסביב ולהשאיר את כל מה שלא אהבתי הרחק מאחורי הופיע לראשונה. בעצם, לאורך השנים פשוט החלפתי ניכור אחד בניכור אחר. ואני בכלל לא מדברת על ניכור במובן השלילי, ובעצם, למה בכלל לקרוא לזה כך? אני מדברת על הרצון לבנות לעצמך עתיד כמה שיותר מוצלח, גם אם זה לא תואם את הציפיות של החברה המזוכיסטית שאתה חי בה. וזה לא בהכרח אומר לעבור למדינה מגניבה יותר, אם כי זו בהחלט לא אופציה שאני פוסלת.

תקראו לי אנוכית, תקראו לי סנובית. אני רק כנה עם עצמי. אני כבר לא הטינייג'ר שחושב שהוא יותר טוב מכולם, אני (מקווה שאני) אדם שיודע מה טוב לו. ואם זה אומר שאנשים ירימו גבה על הבחירות המוזרות שלי, אז כנראה שהן מספיק מעניינות כדי שירימו עליהן גבה, וגם זה סוג של הצלחה.   

אני אפילו לא יודעת מה האנגליה החדשה שלי כוללת בדיוק, אבל אני מאוד אוהבת גם את האנגליה האבסטרקטית של חיי הבגרות שלי. אני גם אוהבת את אנגליה הלא-אבסטרקטית, אבל כנראה שיחלפו עוד כמה שנים עד שאראה אותה שוב.