היקום על פי עוז

שמתי לב שכשקורה למישהו משהו רע, יש לו תמיד עשרים אלף סיבות ללמה זה קרה, ואף לא אחת מהן מאשימה את עצמו בזה.

שמתי לב לזה, כי אני כזה, אבל גם כי אף פעם לא שמעתי מישהו אומר "איבדתי את החוגר שלי, כי אני מבולגאן ולא אחראי" או "הייתי בתאונת דרכים כי אני נהג גרוע" או "איחרתי כי אני עצלן ורציתי לישון עוד כמה דקות" במקום זה שמעתי המון פעמים "הכלב כנראה אכל לי את החוגר, הוא כנראה לקח את זה שלא שמתי לב" או "איזה נהג מטורף נכנס בי היום, מי נתן לו רשיון? מי?" או "ברגע שיצאתי מהבית, ראיתי אישה שהתעלפה בדיוק מתחת לבניין שלי, ישר טיפלתי בה, ובגלל זה איחרתי".

הקטע הזה בא לידי ביטוי במריבות בין אנשים שמעדיפים לא לדבר אחד עם השני שנים מאשר לקחת אחריות על מעשה לא טוב שהם עשו. זה יכול להיות בין הורים וילדים, אחים או חברים שהיו חברים כל החיים. הנושא הזה מתבטא בתור תירוצים שאנשים נותנים לעצמם על למה הם לא עמדו במטרות שלהם, וזה פשוט אחת הבעיות העיקריות של החברה בתקופה שבה אנחנו חיים.

סוציולוגים יקראו לזה תופעת הקורבנות, משמע, כשלמישהו לא הולך כמו שהוא תיכנן הוא יראה את עצמו בתור קורבן ולא בתור האחראי למצב הזה. יש הרבה מקרים שהתופעה הזאת קורה ולאנשים אין מושג שהם סובלים ממנה. אחד הסימפתומים שאני ראיתי הכי הרבה הוא נושא של כסף ועושר. אנשים מסתכלים על אחרים ורואים מה יש להורים של חברים שלהם, וחושבים שהם מסכנים שהם נולדו למעמד שהם נולדו בו, ולא ברי מזל להיוולד עשירים. האירוניה בזה, היא שגם ההורים שלהם עשרים ומשהו שנים קודם לכן, ראו את המצב בדיוק כמוהם, ובגלל זה הם נולדו להיות במעמד שהם נולדו בו. בשביל להחליף מעמדות, אין את האפשרות להנות מרגשי הקורבנות, צריך להיות נחושים, צריך לקבל את המצב, וצריך לעשות מעשה. מרבית האנשים יהיו עסוקים מדי בלרחם על עצמם מאשר לעבוד קשה, ולכן עשרים ומשהו שנים אח"כ הילדים שלהם יהיו באותם נעלים.

מעניין מאיפה זה הגיע תרבות הקורבנות הזאת. אולי ממערכת החינוך שגורמת לנו לפחד להודות בטעויות בגלל הפחד מעונש. אולי זה פשוט תופעה פסיכולוגית שאנשים מפרשים שהודאה בטעות משמעותה הודאה בכך שהם פחות טובים. אולי זאת דווקא הפסיכולוגיה שחלק מהתאוריות שבה מאשימות אנשים אחרים בבעיות שלנו, ומנסות לתת לנו הרגשה שזאת לא אשמתנו. אולי זה טבע האדם ואולי אנחנו פשוט ירשנו את זה מההורים שלנו. אבל אחד הדברים היפים בכל הסיפור הזה, הוא שהסיבה האמיתית ללמה המצב הוא כזה טמונה כמעט בכולם, אנחנו פשוט בוחרים לראות את המציאות ככה, למרות שאנחנו יודעים עמוק בפנים שאנחנו משקרים את עצמנו. לבוא ולמצוא את "הסיבה" לבעיה הזאת, היא בדיוק חלק מתהליך הקורבנות, אנחנו אשמים כי ככה אנחנו רואים את החיים, צריך פשוט לחנך שתם עידן הקורבנות, להטיף לקחת אחריות ולדאוג שהדור הבא יהיה בריא יותר, לפחות מהבחינה הזאת.

אחת הקלישאות היותר מפורסמות היא שאדם שמסוגל להודות בטעויות שלו, הוא אדם גדול שצומח. מניסיון אני יודע שזה עובד, כי אחרי כל פעם שהתנצלתי על משהו שבהתחלה ראיתי עקום, באמת הראייה שלי התרחבה. אבל מצד שני, הקורבנות טמועה גם עמוק בתוכי והיא פעולת באוטמט, קשה לעצור אותה. לדוגמא, לפני מספר שבועות איבדתי את המשקפי שמש שלי,  מאז אני מאשים שבוע את המנקה, שבוע את קרן (חצי בצחוק כמובן). רק עכשיו אחרי שאני כותב את זה אני פתאום שם לב, אני כנראה שכחתי אותם איפה שהוא.

הגדולה בחיים היא להפיק לקחים, ללמוד מהטעויות שלנו, לצמוח ולהתבגר. אין לנו את הפריבילגיה להנות מרגשי נחיתות, הם אמנם נותנים לנו הרגשה טובה בתווך הקצר, אבל הם מזיקים מאד לתווך הארוך. אני אישית עובד על עצמי קשה להתפטר מהתכונה המרגיזה הזאת. בשנים האחרונות טיפחתי לעצמי הרגל שלא להתלונן על אף אחד, גם אם מישהו עושה לי משהו רע, זאת בעיה שלו, הוא כנראה עושה את זה לעוד אנשים, ובטוח שהוא עושה את זה גם לעצמו בלי לדעת. אני צריך להיות ישר עם עצמי בשביל לישון טוב בלילה, כל השאר פשוט חסר משמעות.