עבר המון זמן מאז כתבתי בבלוג הזה..
אני רק צל ברקע בעבורה. ואין יותר מי שאהיה בשבילה, או שיש.
האדישות שלה לא משאירה לי מקום לרגש.
וזה לא משאיר לי מקום לריגוש.
אני אופציה שניה אחריי שהכל נגמר. כתף יציבה ואוהבת ליפול עליה, כשרע לה ומר.
והרגש מונע ממני לומר.. את מה שמעיק לי בתחושה.
זה עוד לא נגמר, רק שתתעורר לפני.. שאני נשברת לגמריי.
או שאנער אותה חזק.
אני אשים אותך לפניי, אני אהיה פה. אבל למה אני צריכה לקבל בתמורה משפטים עקיפים על זה שאנשים שאת לא מכירה, הם יותר חשובים ממני?שכשאת עושה תוכניות, אני לא באה לפני, אנשים שאפילו את יודעת שהם שוליים.
אני סמרטוט הריצפה החדש שלך. בואי תנגבי איתי את הליכלוך ממך ואז תלכי ותשאירי אותי באיזו פינה דחוקה.
למה לא. הריי ברור שאני אמשיך להיות שם..?
או שלא.
אפילו לכתוב לא כמו אינפנטילית חסרת כישרון אני לא מסוגלת יותר, טוב עוד לא פגשתי סמרטוט רצפה שיודע לכתוב. מסביר לי את התקופה האחרונה.
.
עדכון- כבר לא סמרטוט רצפה של כלום. אולי של עצמי. סיימנו את זה.