שקט. זה מה שנשאר עכשיו, שקט. התקדמות איטית לקראת משהו לא נודע וארוך טווח. אני מנסה להתמודד. וכמו בכל דבר יש עליות וירידות... רק שהן תלולות מאוד.
אני כביכול בתקופה של אחרי. אחרי מה?
קשר? לא בטוח. פרידה? גם, סוג של, לא באמת. אז אחרי מה?
טלטול חזק של אמת בפנים, שאילצו אותי לעמוד בפניה. זה בסדר. ככה צריך, חבל שרק עכשיו.
כשנמצאים בקשר רואים את הכל אחרת, הרבה פעמים בצורה מעוותת, על ידי רגשות, דעות קדומות, קשרים קודמים. רק עם חברים, כשאתה צריך לייעץ להם, אתה פתאום יודע הכל ולא מצליח להבין למה הם מתרגשים מכל דבר(ועל ראש הגנב לא רק שבוער הכובע אלא הוא כבר נשרף והתפחם...חבל).
ועכשיו אני כמו הבנאדם הזה שרגע לפני המוות מסתכל על עצמו מלמעלה.
על עצמו ועל האהבה שלו והבנאדם שהיה איתו כל הזמן הזה. וסבל אותו.
תמיד מדברים על השיעורים בחיים, אבל עד שאתה לא מגיע אליהם ממש, אתה לא יודע כמה הם כואבים לך על הבשר, על העור. כמה מהמכות האלה הרגשתי ממש, פיסית, בחזה. כאילו מישהו דחף אותי בכוח, ועפתי אחורה כמה מטרים. לא ידעתי שאפשר לקשר בצורה כל כך ישירה פיסי ונפשי... למרות שגם המחלה המסתורית הזו שבגללה אני לוקחת אנטיביוטיקה כנראה לא באה משום מקום.
מה ששנוא עליך לא תעשה..
מסתבר שלא סתם ילדים להורים מכים הופכים לאבות מכים. יש איזה משהו דפוק בפסיכולוגיה שלנו שדוחף אותנו לעשות לחברנו בדיוק את מה ששנאנו אנחנו. סוג של נקמה? אני לא מבינה במי. גם אני עשיתי את זה, מסתבר. הבנאדם הוא לגמרי לא כמו שהוא נראה, או מתנהג. זה מאוד תלוי במצב הנפשי שלו, במה שהוא עבר בחיים, באנשים שהשפיעו עליו. לפעמים תלוי בצורה לא הגיונית וכואבת אבל עדיין. מה שיכול לעזור זה הגיון. אבל לך תקרא לו כשכואב לך, נראה אם הוא יגיע.
ומשהו עדיין משאיר אותי כאן. במעבר ביניים הזה, על הגשר הזה. משהו אומר לי שזה לא הזמן לעבור לאנשהו, ללכת מכאן. הקולות הפנימיים גורסים שאני יפה. ושיש לי מעלות מספר, ושאני יכולה למצוא עוד מישהו, ושלבד אני לא אהיה, ושמה אכפת לי ושאם כואב אז הולכים. אני מבינה אותם. ועדיין זה לא חודר אליי, זה לא מדבר אליי בשפה שאני רוצה. מה שעדיין מדבר זה הקול הגדול, העמוק, המתמשך. הטוב. האוהב.
וקורה שאני הורסת לעצמי בכוונה, כאילו שהמצב לא מספיק לא-לטובתי גם עכשיו. ויש לי חשק לזרוק הכל ולומר... אבל מה לומר? לא ברור. ומה לזרוק, גם לא ברור כל כך. ואז לא בא כלום, רק להמשיך את השרשרת, לא לקרוע.