לאורך כל המלחמה הזו אני ממש מרגישה איך המדינה שלי תלויה על חוט השערה והאדמה בוערת, אבל ממש.

כאן בבועת הזכוכית השמורה שלנו לא כל כך מרגישים את זה.

איזה מזל שישנם שפע תירוצים - חייבים להמשיך בשגרה, חייבים להמשיך להיות עורף חזק, אנחנו לא מסכנים ואנחנו נמשיך לחיות את החיים שלנו על אפו ועל חמתו של כל העולם המזורגג הזה. נלך להשתזף בים, נשתה יין בשבת, נתקלח. להתלהב שסוף סוף מצאתי נעליים לטיול ושזה השישי האחרון שלי בארץ. ממש כיף חיים.

אבל למען האמת, זה נורא קשה לחיות ככה, ובטח שלא כיף. להתקיים אפשר, בסדר, לרחף כמו רוחות מעל אדמה שבכל יום נצבעת באדום עז יותר מאתמול. אבל כל מאמץ לייצר לעצמך קצת אושר מרגיש מאולץ, מייסר, שגוי.

ובסוף מתרגלים להיות רוחות. מתרגלים לרוץ למקלטים או לשאול את הבן דוד מאשקלון אם הכל בסדר, ולפעמים כבר לא טורחים כי כמה אפשר להיות בהיסטריה מתמדת; מתרגלים לשמוע כל יום על עוד חבר שיש לו קרוב משפחה שנכנס עכשיו לעזה; מתרגלים לפרוצדורה של פרסום שמות פעם ביום; מתרגלים לבחילה; מתרגלים לשטף הדעות של כל הגאונים שחושבים שבידיהם נמצא הפתרון; מתרגלים לחוסר אונים; ולעזאזל, פשוט לא מגיע לנו להיות רדופים, לא מגיע לנו לאבד כל כך הרבה, לא מגיע לנו טרור וכאוס. מציאות רוויה בחוסר הגיון היא כואבת מדי.

וככה הופכים להיות חצי בן-אדם. חצי ממך פועל לפי אינסטינקט הישרדותי קדום ומושרש, ורוצה להמשיך לחיות. אבל חצי ממך מת ביחד עם כל מה שמסביב, יחד עם האדמה הבוערת הזאת.