216
חייל משועמם שמנסה להוכיח לעצמו דרך יצירת בלוג שאכן יש לו חיים... מן סוג של בכל מקרה... |
| 8/2006
היום יום הולדת
היום יום הולדת
היום יום הולדת
היום יום הולדת
לייייי-יייייייייי-יייייי!
20. זהו, ספרה חדשה. אין יותר "וחצי" אחרי מספר השנים...
כשאתה קטן 20 זה נראה כל כך מבוגר ובוגר... כמה שזה לא משקף. :)
חילף שלח לי את כרטיס הברכה הכי גאוני שיש.
רואים צפרדע יושבת ישיבת לוטוס על עלה ששט על פני המים כמו בודהה.
ולמטה כתוב "חיפשתי ברכה ברחבי האינטרנט שתתאים לשנינות ולתבונה שלך".
ואז הצפרדע מרימה רגל ותוקעת נווווווווד מ'זה ארוך.
ולמטה כתוב "בכל מקרה, יום הולדת שמח".
אין עליך חילף. :)
וכמובן תודה לכל שאר חבריי (ואתם יודעים מי אתם) שגם זכרו את יום הולדתי ופינקו אותי בטלפונים וסמסים לאורך היום... בניגוד למשפחה שלי, שעשו לי הפתעה כשקמתי, שהכינו בלילה, כך שהם ישנו כשראיתי אותה.
(אני הוספתי את כל העיגולים הצבעוניים פשוט התמונה לא משקפת את איך שנראו הקישוטים)
איך שיצאתי מהחדר קישוטים ברכות ומתנות שני ספרים נחמדים מונחים על כסא. סבבה.
נכנס לאמבטיה לשטוף פנים עם עוד הצהוב הזה בעיניים פתאום אני קולט על המראה טקסט, באדום. קונוטציה ראשונית היא כמובן סרטי אימה כגון "I KNOW WHAT YOU DID LAST SUMMER" רשום בדם על המראה או לחילופין "I KNOW THAT YOU FARTED LAST NIGHT".
בבסיס עשיתי מן "פריסה" שכזאת לכבוד האירוע והיה ממש כיף... שרו לי היום 3 פעמים "היום יום הולדת" אז זה מתנגן לי בראש ואני באווירה די חיובית היום. :)
הייתי היום בהפנייה לקרדיולוג. למה? סתם! סתם!! הקרדיולוג מסתכל על ההפנייה ואז אליי, פרצוף תמיהה ומושך בכתפיים. אני עונה בתגובה "גם לי אין מושג מה רופא היחידה שלי רוצה ממך". הקרדיולוג החמוד כל כך שמח לשמוע שהוא לא לבד שהוא הושיט לי את ידו ללחיצה.
בכל אופן, החליט לבדוק את הנושא. עזב את החדר לכמה דקות וחזר.
אני: "נו... אז מה?"
הוא [בשיא האדישות]: "אתה תמות."
אני: "איזה נחמד זה לשמוע את זה ביום הולדתך ה20. תן לי לפחות עוד 100."
הוא: "אני לא נותן אני רק מודיע."
אני: "אל תשכח שכולנו מתים בשלב זה או אחר."
והמבין יבין.
אז מה קורה איתי... אני נפרד לאחרונה מהרבה חברים יחסית.
שני חברים שלי מהצבא עזבו... האחד, גבי, יצא על 21 רפואי, שיהיה בריא.
והשני, והאחרון חביב ברשימה הקטנה הזאת, הלא הוא נפתלי שותפי למעבדה, יצא לקצונה.
אני לבד במעבדה. לא כיף. לבד לבד. במבנה סגור. מבטון. אפור.
ביום שעשה את טופס הטיולים בדק את הנגררת שלישות שלו ובמקרה ראה גם את שלי וקרא לי שאראה ש מה אתם יודעים, יש לי מתא"ם 2!! (מאוד מתאים לקצונה)
באותו הרגע, כל כך התעצבנתי. אחרי שמפרידים ככה בינינו, ואנחנו עברנו הרבה ביחד מאז הגיוס, רק אז אני מגלה שלא זימנו אותי ואותו כן?!
הרמתי מיד טלפון למדור איתור. איזה בלאגן אף אחד לא יודע למה לא זומנתי.
סיפור ארוך אבל על מנת לקצר אומר פשוט שהמ"פ שלי כנראה מנע ממני לצאת... וגיליתי את זה אחרי שבמקרה שאלתי אותו אם אי פעם הציעו לשלוח אותי למיונים והוא מנע זאת ממני והוא הכחיש זאת מכל וכל. "מה פתאום? למה שאעשה דבר כזה?"
אחרי הרבה מאמצים ושיחות מצד מדור איתור עם האנשים שמעליי הסכימו להוציא אותי למיונים... בעזרת השם מקווה לעבור... תחזיקו לי אצבעות.
כל הצחוקים עם גבי ונפתלי (ויש עוד אנשים אבל בעיקר הם), תמו. פתאום זה שונה. אני חושש שהזמן יעבור לי יותר לאט אבל אני אופטימי ומנסה לשמור על אותו הווי כיפי שהיה.
ואיך לא, חילף האגדי, שעזב את הארץ לפילדלפיה על מנת ללמוד (ולסיים בהצלחה מוצלחת ביותר!) תואר שלישי במתמטיקה בUPenn! (אייתתי נכון, נכון?)
והוא נורא עסוק אבל שומעים ממנו בבלוג. לפחות זה.
טוב, אני עייף. אשתדל לעדכן לעיתים יותר קרובות.
אגב עברתי חצי שירות כבר! וופי דו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
