השעון הביולוגי שלי לא נותן לי לישון שניה אחרי 6:10 בבוקר, ורוב הזמן לנקר על הספה כבר ב-21:00 בערב. בדרך כלל זה בסדר, מסתדר לי מצויין, עם היומיום שבו אני כבר מחילה לעבוד ב-7:00 בבוקר, יש שקוראים לזה משוגעת, אני קוראת לזה זקנה. אני הכי טובה בבוקר, כלומר אחרי 8:00 בבוקר ושלוש כוסות קפה. אבל לכל הרוחות למה זה צריך לקרות ביום חופש. (לפחות הספקתי, ללמוד, לסדר את הבית, לבשל ולשחות וכל זה עד שעה 16:00)

אתמול עשיתי צעד משמעותי, קניתי משקפיים, אומנם המספר שלי קטן, אבל זה כבר התחיל להטריד, אחרי שעה וחצי של חיפושים ומדידות, מצאתי זוג משקפיים מדהים בסכום פעוט של 1750 ₪, אבל כנראה שאני לא אמורה להוציא כזה סכום על משקפיים, כי כל פעם שהורדתי אותם נתפסו לי בהם שערות, אז התפשרתי על זוג שיחד עם העדשות עלה לי חצי מחיר.

שוב אני הולכת כמו זקנה, אני נוטה לצד ימין, הצד שיש לי בו התחלה של פריצת דיסק, ואני לא מצליחה להתיישר. חשבתי שזה בגלל שנרדמתי על הספה, או בגלל שעשיתי אימון ארוך בחדר כושר, או בגלל התנוחה שהייתי בה לפני כמה לילות זו שאני כל פעם מחדש מגלה כמה אני אוהבת וכמה נעים וטוב לי בה. אבל מסתבר שזה בגלל שאני פשוט לא שוחה מספיק, אז ניסתי להתיישר וגררתי את עצמי לבריכה, מה ששיפר את המצב מידית. מה בסה"כ אני צריכה לשחות כל יום חצי שעה, אבל יש לי קצת תירוצים בזמן האחרון. היא אמרה את זה טוב: "מי שלא עושה מה שהרופא אומר כנראה לא כואב לו מספיק!"

התמונות מהחתונה של אחי הגיעו, מסתבר שלמרות שהייתי מהממת בחתונה, התמונות שלי יצאו זוועה, לא רק שנקודת ההתחלה שלי גרועה כי אני לא פוטוגנית, יש לי גם בעיה עם זה שיראו לי את השניים מה שאומר שאני עושה כל מאמץ לא לחייך. ואני אף פעם לא יודעת מה לעושת עם הידיים.זה נראה כאילו אני עושה פרצופים מכוונים למצלמה והידיים שלי זרוקות לצדדים. ואני שואלת את עצמי מי זו הדבילית הזו. אולי אם הייתי ממשיכה לפלרטט עם הצלם הוא היה עושה לי פוטושופ.

התראפסטית שלי שלחה אותי הביתה עם משימה, לעשות דיאלוג עם עצמי בנושא זוגיות, מה אני רוצה? אם בכלל? בלי לשים לב הדיאלוג הזה התחיל להתנהל לי בראש והעלה כל מיני דברים שלא ציפתי להם, שהם קצת מפתיעים אותי וקצת מפחידים אותי, אבל לפחות יש לי איזה כיוון ששונה מאוד ממה שחשבתי עד עכשיו.

טוב, יש לי עוד מלא דברים לעשות ורק שעתיים עד שעת השינה.

כבר שבועיים שאני חושבת ובורחת, חוץ מלעבוד ולישון אני לא מצליחה לעשות הרבה, אני כל הזמן עייפה, אני עייפה מהמחשבות על סיום שנה ותחילת שנה. חשבתי לדחות את ההתמודדות הזו לאחרי החגים, אחרי השנתיים לבלוג, אחרי יום הולדת 30, אחרי השנה האזרחית. כמה אפשר כבר לדחות, זה לא נעלם זה שם וזה יותר חזק ממה שאני חושבת.

אולי כבר הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. עשיתי המון דברים בשנה האחרונה, אני מאושרת שעשיתי אותם, זה לא היה ברור מאליו, לא האמנתי בכלל שאני אצליח, הגעתי מהרבה בחינות למקום בטוח ומוגן עבורי, אני יודעת שיש אנשים שהרבה יותר גאים בי על מה שקרה איתי, וחבל שאני לא יכולה להסתכל על זה דרך העיניים שלהם. כי אני מוצאת את עצמי רק חושבת על כל מה שלא עשיתי השנה, את כל מה שלא הספקתי לעשות, את כל מה שיש לי מדיי יום לעשות, זה גורם לי להתעייף.

לא חסכתי 20 אלף שקל, עדין יש לי מינוס, לא שיפרתי את היחסים עם ההורים (אולי ממש מעט), קצת פרשתי מלימודי האנגלית, יש לי עדין בולמוסים ואני עולה באופן מתמיד במשקל, אני עושה השלמות לתואר שני אבל בקושי משקיעה בזה, אני מתאמנת מעט, יכולה להשקיע קצת יותר בעבודה, אני מעופפת ושוכחת דברים קטנים וחשובים. אני מסתכלת על כל הדברים האלה וכל הפחדים שלי עולים, אני בלחץ מתמיד, יש בי חוסר שקט וקשה לי לנשום....אז אין פלא שאני עייפה כל הזמן.

הגעתי להחלטה מה המטרה שלי לשנה החדשה, להצליח קצת, לסלוח לעצמי, אני כל הזמן כועסת על עצמי, על כל הדברים שאני לא מספיקה, ורוצה, ולפעמים מרגישה שאני לא מסוגלת, למרות שאני כן. ולזכור שלסלוח זה לא לוותר לעצמי, זה להמשיך לנסות לעשות הכי טוב שאני יכולה. ולשנות קצת את הדרך שהתאימה שנה שעברה ואולי עכשיו כבר לא מתאימה.