אז הנה, גם היום שלי הגיע.
נזכרת בתקופה שכל כך רציתי להתגייס, לשנות מסגרת, לשנות שגרה.
אני מרגישה מן חובה לסכם את "הרגע לפני" הזה, על גבי דף האינטרנט הוירטואלי הזה.
ומה עובר לי בראש?
סימני שאלה, חוסר וודאות, חששות.. כן, בעיקר חששות.
כולם עוברים את זה, אני יודעת, אבל משום מה הדבר לא מרגיע אותי אפילו במקצת.
אני תוהה כיצד יראה יום המחר שלי, הוא יהיה כל כך שונה מכל הימים שלי ב18 וחצי השנים האחרונות.
הצבא היה תמיד ניראה לי כמו תקופה עתידית כל כך רחוקה, אבל לא עוד, ואני קצת מפוחדת.
אני יודעת שאני עוד אחת ממיליון עבור המערכת הענקית הזו שנקראת צה''ל, עוד עוברת אורך עם מדים ירוקים בשביל השאר, אבל בשבילי... בשבילי זה חלק מהעולם שלי, שכרגע, כמה שעות לפני, יכולה רק לדמיין.
אוח, איזו צעירה בונגית צ'ונגית אני... אפילו בעיני אחרי שאני קוראת את השורות שאני עצמי כתבתי.
מקווה לעבור את התקופה של הטירונות בצורה הכי טובה, שאוכל להביט לאחור ולהיות לגמרי שלמה עם החוויה הזו שעברתי.
רק עצוב לי שאני אפילו לא מצליחה לדמיין את אמא איתי בבקו''ם.
זה חסר.
עם המון סימני שאלה, סקרנות ופחד..
קירה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
