עיר הירח

עושר החברה הקפיטליסטית נראה כהצטברות עצומה של סחורות, לכן דבר ראשון אנחנו עוסקים בסחורה. סחורה היא, קודם כל, גוף שיש בו, בתכונותיו שלו, כדי לספק צורך מצרכי האדם (גם צרכים אמיתיים וגם צרכים מדומיינים), ואין זה משנה אם הסחורה עונה על הצורך באופן ישיר, או בהיותה כלי לייצר איתו מוצר נוסף, שהוא עתיד להיות המענה הישיר. דוגמאות:

כל דבר שיש בו תועלת ניתן להסתכל עליו משתי בחינות: איכות וכמות.

עצם יעילותו של דבר הופכת אותו ל"ערך-שימוש", אבל ככזה הוא תלוי בגוף הסחורה עצמו, כי רק הדבר עצמו (נגיד הסיר) יש לו ערך שימוש (זה נקרא גם נכס). לא ניתן להשתמש בכסף (השטרות) כדי להחליף סיר בערך השימוש שלו, כי אי אפשר לבשל אוכל בתוך שטרות של כסף באותה צורה שבה מבשלים אוכל בתוך סיר. ערך השימוש לא משתנה אם צריך לעבוד קשה עבור אותו חפץ או אם לא צריך; הסיר לא ישנה את נפחו, את מוליכות החום שלו, או את הצורה הפיזית שלו אם עבדתי ממש קשה בשמש הקופחת כדי להשיג אותו, או אם קיבלתי אותו במתנה. הנחת יסוד היא שלערכי שימוש יש כמות שהיא קבועה, לדוגמא: 10 טון ברזל ישארו 10 טון ברזל, ולא משנה כמה ידיים הם יחליפו בדרך, והם יוכלו לשמש מילוי צורך ממשי (למשל הולכת חשמל) בדיוק כמו 10 טון ברזל אחרים. ערך השימוש הוא דבר שמתממש בפועל רק בשימוש עצמו, כלומר בצריכה. אוכל נהיה ערך שימוש רק עבור מי שאוכל אותו בפועל, למשל.

ערכי השימוש הם התוכן החומרי של העושר (נגיד מכונית יקרה היא ערך שימוש בתורת כלי רכב, אבל יש לה גם ערך חברתי בתורת סמל סטטוס. רק לערך של המכונית בתורת כלי רכב, או בצורת שימוש חומרית אחרת, אנחנו מתווכנים כאן כשאנחנו אומרים "ערך שימוש").

חוץ מערך שימוש יש לסחורות גם "ערך חליפין".

במבט ראשון ערך החליפין נראה כמו יחס כמותי, הפרופורציה לפיה מתחלפים דברים בדברים אחרים. יחס כזה נתון כל הזמן לשינויים, לכן ערך החליפין נראה כמו משהו מקרי, מן הסכם פנימי אקראי בין שני אנשים. זה לא כך. בואו נבחן את זה מקרוב:

סחורה מסוימת- למשל חבילת פסטה - מוחלפת בכמות כלשהי של ספלי קפה, כמות שונה של ספרי ילדים, ובכמות אחרת של לבבות משוקולד, ובגלל שכולם יכולים להתחלף בחבילה אחת של פסטה, יוצא מזה שהם יכולים להתחלף אחד בשני, כלומר ערכי החליפין שלהם שווים.

שלושה דברים נובעים מכאן:

1. ערכי החליפין של חבילת פסטה (חצי ספל קפה, 20 לבבות משוקולד, וכו') הם ביטויים שונים לדבר אחד שווה.

2. ערך החליפין נבדל מהתוכן של החפץ עצמו; המשוואה תשאר נכונה אם נוריד ממנה את חבילת הפסטה, כלומר המשוואה כבר לא תלויה בפסטה הפיזית, ויכולה להתקיים בלעדיה, כלומר ערך החליפין של הפסטה מתקיים גם אם לא מתקיימת הפסטה עצמה באופן פיזי בשוק.

3. אפשר לייצג יחס חליפין בין כל שתי סחורות בעולם בעזרת משוואה כזו (למשל ספה אחת = 120 מחבתות). 

מה זאת אומרת שאפשר לייצר משוואה כזאת? שיש משהו משותף, על אותה סקאלה, שקיים בשני הדברים השונים כל כך במהותם החומרית, ואת הדבר הזה ניתן להשוות למשהו שלישי (למשל ספה אחת = 120 מחבתות = 2 טלויזיות), והדבר השלישי הזה הרי הוא לא הראשון ולא השני. כל ערכי החליפין של כל הסחורות מועמדים על אותה סקאלה משותפת, וזה לא משנה מי יותר גדול בסקאלה הזאת ומי יותר קטן, זה מראה על משהו משותף בינהן שניתן למדוד. דבר זה לא יכול להיות תכונה אמיתית של אחת הסחורות. תכונות כמו מוצק, ישר, שקוף לא באות בחשבון כאן.

 תכונות של הדבר עצמו באות בחשבון רק כשחושבים על ערך השימוש של הדבר, אבל הן אינן רלוונטיות לערך החליפין, להפך! מה שמציין את אופיו של יחס החליפין בין סחורות- היא דווקא ההתעלמות מערך השימוש שלהן. כלומר שתי סחורות (למשל תיק ואופנוע) מאוד שונות בערך השימוש שלהן, אבל בערך החליפין שלהן רק הכמות שונה (אופנוע = 3000 תיקים, נניח), הסקאלה עצמה היא תכונה שווה לשתיהן (כי את שתיהן ניתן למדוד בפרמטר הזה).

אם לא נתייחס לערך השימוש של הסחורות- לא ישארו להן תכונות, חוץ מאחת, שהיא הסקאלה שראינו קודם: כל הסחורות הן תוצר-עבודה (כלומר נידרשת עבודה כדי ליצור אותן), בזה הן עומדות על משהו משותף שיכול לקבוע את ערך החליפין שלהן על משוואה אחת. אבל כאן צריך להתעלם לא רק מכל תכונה אמיתית של התוצר עצמו, אלא גם מכל תכונות העבודה המיוחדות שיצרו אותו (ערך החליפין של המוצר לא משתנה אם ייצרו אותו בשמש, במשרד, בכיף, בסבל...), ואז העבודות משילות את ההבדלים הבסיסיים בינהן והופכות ל"עבודת אדם מופשטת".

אז מהו אותו ערך חליפין? עבודת אדם מופשטת שהתגלמה בתוצר כלשהו. איך ניתן למדוד את הערך הזה? ע"י הכמות של העבודה שהושקעה בו. ואיך ניתן למדוד כמות של עבודה? לפי זמן (בשעות, ימים, חודשים...).

כלומר- אם בממוצע לוקח להכין סיר מרק שעה של עבודה- לפי זה יקבע ערכו בחברה.

לכן: סחורות שצריך אותו זמן עבודה הכרחי מבחינה חברתית כדי לייצרן שוות בערכן.

לכן נאמר שערכן של סחורות הוא בעצם זמן עבודה הכרחי מבחינה חברתית שמתגלם במוצר כלשהו.

מכאן- הערך של סחורה היה נשאר קבוע, אם זמן העבודה לייצרה היה נשאר קבוע. אבל אין זה כך: זמן העבודה משתנה כל הזמן עם כל שינוי שחל בכוח הייצור של העבודה (למשל כאשר מכניסים מכונות לוקח משמעותית פחות זמן לייצר מאשר קודם, או כשיש גשם אז הירקות גדלים יותר בקלות על כל שעת עבודה). ככל שקל יותר לייצר סחורה מסויימת, כלומר שהיא דורשת פחות זמן עבודה, כך יורד מחירה (ליחידה) בשוק, ולהפך.

כמובן מדובר בסחורות בסיס, כגון פחם מבטן האדמה, חומרי גלם. סחורות מורכבות יותר כגון בגדים דורשות אמצעי ייצור (כמו הסיר שמופיע בתמונה 2, נניח שלבגדים מדובר בבדים וכלי תפירה) שגם הם ערכם נמדד בזמן העבודה שנדרש להכין אותם, ואז צריך לחבר את זמן העבודה שנדרש להכין את הבד+ זמן העבודה שנדרש להכין את הכלים של התפירה + זמן העבודה שנדרש לעשות בעזרתם את הבגד עצמו. ככל שהסחורה יותר מורכבת, ככה יש יותר אמצעי ייצור שצריך כדי ליצור אותה, ומחברים את כל זמן העבודה שמתגלם בכל אחד מהאמצעים גם כן.

יש דברים שהם לא סחורה, כי יש להם ערך שימוש, אבל אין להם ערך חליפין: אויר, עצים שגדלו פרא, וכן דברים שאדם יוצר לעצמו כדי לספק צרכי עצמו. אם ירצה האדם ליצר סחורה עליו ליצר דבר שיש לו ערך שימוש גם בעיני אחרים (נקרא גם ערך שימוש חברתי), כלומר שגם אחרים יחשבו שהוא מועיל למשהו וירצו אותו, וכן עליו למסור אותו לזולתו ע"י פעולת חליפין (החלפה של מוצר במשהו אחר שווה ערך לו). כמו כן לא ייעשה שום דבר לערך אם אין בו ערך שימוש; אם הוא חסר תועלת אז גם העבודה שיצרה אותו לא נחשבת ואינה מייצרת ערך. לדוגמא: כשמייצרים משהו בדרך כלל זורקים לפח דברים שלא צריך אותם. אם אף אחד לא חושב שצריך אותם למשהו, אז זה לא משנה שהיה צריך לקיים את העבודה כדי ליצור את הזבל הזה, עדיין הוא לא שווה כלום.

________________________________________________________________________________________

זהו חלק מפרוייקט הנגשה של הספרים של מרקס. כאן מדובר על הספר "הקפיטאל", מהדורת 2011 בעברית.