עיר הירח

בפעם שעברה התמקדנו בסחורה, הפעם נתמקד בעבודה. לצורך כך ניקח שתי סחורות: שולחן ושמלה. נניח ששולחן ערכו כפול מערך השמלה.

השולחן הוא ערך שימוש המספק צורך מיוחד. כדי ליצור אותו נדרש סוג מיוחד של פעולה יצרנית. העבודה, שיעילותה מוצגת בערך השימוש של התוצר שלה (למשל שולחן), נקראת גם "עבודה מועילה".

כמו שהיינו צריכים להתעלם
מהיבטים מסוימים של הסחורות כדי שניתן יהיה לסחור בהן, כך גם נצטרך לדון בעבודה אך
ורק מבחינת ההישג התועלתי שבה.

כמו ששולחן ושמלה הם ערכי שימוש השונים זה מזה במהותם, כך גם
שונות במהותן העבודות שיצרו אותם: נגרות ותפירה. אם הדברים לא היו שונים במהותם,
ולכן בהכרח מצריכים עבודות שונות כדי לייצר אותם, הם לא היו מתחלפים אחד בשני
כסחורות. מי שיש לו כדורגל לא מחליף אותו תמורת כדורגל.

כדי ליצר מגוון רחב של סחורות דרוש מגוון רחד של עבודות שונות מסוגים שונים, כך מופיעה "חלוקת עבודה
חברתית". חייבים לעשות חלוקת עבודה חברתית כדי ליצר סחורות, אבל לא בכל מקום
בו יש חלוקת עבודה חברתית התוצרים הם סחורות, לדוגמא: במפעל יש חלוקת עבודה חברתית,
אבל הפועלים במפעל לא סוחרים אחד עם השני בתוצרי עבודתם. רק תוצרים של עבודות
פרטיות, עצמאיות, ובלתי תלויות הופכים לסחורות שניתן להחליף אחת בשנייה.

מה למדנו? ערך השימוש מכיל
בתוכו עבודה מועילה (כלומר בהכרח העבודה שיצרה אותו היא מועילה), בנוסף ערכי שימוש
לא יכולים להתחלף אחד עם השני כסחורות כל עוד הם תוצרי אותה עבודה עצמה, הם חייבים
להיות תוצרים של עבודות השונות במהותן.

חברה שרוב תוצריה הם סחורות,
כלומר חברה של יצרני-סחורות, מתפתח בה הבדל מהותי כזה בין העבודות והן הופכות
לעסקים פרטיים של יצרנים עצמאיים הסבוכים ברשת מורכבת, שבסופו של דבר יוצרת חלוקה
חברתית של העבודה.

לסחורה לא אכפת. לשמלה לא
אכפת אם לובשת אותה התופרת או הלקוחה שלה. גם היחס בין השמלה לבין העבודה שמייצרת
אותה לא משתנה בכלל מזה שתפירה הפכה למקצוע עצמאי בתוך החלוקה החברתית של העבודה.

אנשים תפרו עוד הרבה לפני
שהיו תופרים, בכל הזדמנות שהיה להם צורך בלבוש. מציאותו של משהו מ"עושר
החומרים" שאינו נתון מהטבע חייב לנבוע, או להיות קשור באופן מחייב, לפעולה של
יצור תכליתי שהופכת חומר מסוים למוצר המספק צורך מסוים של האדם- כלומר: עבודה.

לכן העבודה המועילה היא תנאי
הכרחי לקיומו של האדם, ללא קשר לצורות החברתיות, לכל אורך ההיסטוריה, בכל מקום,
לתמיד. עבודה מועילה היא הכרח נצחי כדי לקיים את חיי האדם.

ערכי שימוש, כלומר הגוף הפיזי
של הסחורות, מורכב משני דברים: חומר ועבודה. תמיד יהיה חומר שקיים בטבע, ללא עזרתו
של האדם. אי אפשר ליצור יש מאין, אפשר רק לשנות צורה לחומרים הקיימים.

גם בעבודה תמיד מסתייעים
בכוחות מהטבע, לכן העבודה היא לא המקור היחיד של העושר החומרי, גם הטבע הוא מקור.

עכשיו נחזור לערך הסחורה; אמרנו ששולחן
שווה לשתי שמלות, כלומר שיש בדברים הללו משהו משותף שניתן להשוות (ראו חלק ראשון),
לכן הם ביטויים אובייקטיבים לעבודה מסוג שווה.

אבל נגרות ותפירה הן עבודות
שונות במהותן. בנסיבות חברתיות מסוימות יכול אותו אדם לעבוד בעץ ולתפור לסירוגין,
ואז נגרות ותפירה מפסיקות להיות תפקידים מיוחדים, קבועים ועומדים של יחידים שונים,
ונהיות ביטויים שונים לעבודתו של אותו יחיד. בחברה הקפיטליסטית מסופקת מנה מסוימת
של עבודה אם על ידי נגרות, ועם על ידי תפירה, הכל לפי שינויים בביקוש העבודה.
מה זאת אומרת מנה מסוימת של עבודה אנושית? זאת אומרת שלא מתייחסים לצורה המיוחדת
של העבודה, ובטח לא לתועלת שצומחת ממנה בסוף, אלא רק ל"השקעה של כוח עבודה
אנושי". נגרות ותפירה שוות בכך שהן השקעה יצרנית של מוח האדם, שריריו, עצביו,
וכו', ומבחינה זו שתיהן עבודת-אדם. ערך הסחורה מייצג עבודת-אדם "סתם",
השקעה של עבודה אנושית בכלל. וכמו שבחברה שלנו ממלא רמטכ"ל או מנכ"ל
תפקיד חשוב, ואילו אדם "סתם" ממלא תפקיד עלוב למדי, ככה גם בעבודה
האנושית. מדובר בכוח עבודה פשוט, שיש לכל אדם רגיל, בממוצע, ללא התפתחות
מיוחדת. אפילו שבחברות שונות האופי של "העבודה הפשוטה הממוצעת" משתנה,
עדיין לכל חברה יש את המושג הזה.

עבודה מורכבת נחשבת כעבודה
פשוטה מוכפלת, ולכן כמות קטנה יותר של עבודה מורכבת היא כמו כמות גדולה של עבודה
פשוטה. אפשרי שסחורה תהיה תוצר של עבודה מורכבת ביותר, אבל ערכה הוא המשווה
אותה לתוצר של עבודה פשוטה, ולכן היא מייצגת כמות כלשהי של עבודה פשוטה בלבד.

מי קובע כמה "עבודה
פשוטה" צריך כדי להשוות לתוצר של עבודה מורכבת? את זאת קובעים מאחורי גבם של
היצרנים בתהליך חברתי, ולכן זה נראה שהיחסים הללו קבועים מראש. מעכשיו נתייחס לכל
כוח עבודה כאל כוח עבודה פשוט, כדי לדלג על הצורך בתהליך שהסברנו עכשיו, שממילא לא
המצאנו והוא קורה בחברה.

מה למדנו? ערכי השימוש שולחן
ושמלה הם צירוף של חומר ופעולות מכוונות לתכליות שונות, אבל הערכים שולחן ושמלה הם
גביש עבודה מסוג שווה, וגם העבודות בגלל זה מציגות רק את התכונה שהן השקעות של כוח
עבודה אנושי, פשוט.

אבל שולחן ושמלה הם לא רק
ערכים סתם- הם ערכים שאפשר למדוד את הכמות שלהם, ולפי ההנחה שלנו שווי השולחן הוא
שתי שמלות. מה יוצר את ההבדל בכמות? העובדה שלוקח לייצר שולחן פי 2 משלוקח לייצר
שמלה, במדדים של השקעת כוח עבודה פשוט.

כדי ליצור ערך שימוש מסוים
צריך עבודה מיוחדת מבחינה איכותית (כלומר מהותית), ואילו כדי ליצור ערך חליפין צריך רק למדוד את הכמות של העבודה במדד עבודה פשוטה.
מכאן נובע שביחס מסוים (למשל 2 על כל 1) יהיו סחורות תמיד ערכים שווים.

אם לא משתנים תנאי היצור- הרי מדד ערכה של
השמלה הוא ביחס לכמות. אם שמלה מייצגת יום עבודה, אז שתי שמלות- שני ימי עבודה.
אבל אם ישתנו תנאי היצור ויקח פי 2 זמן לתפור שמלה? אז השמלה החדשה תהיה שווה לשתי
שמלות שנתפרו קודם, לפני השינוי. ואם יקח רק חצי מהזמן לתפור שמלה? אז שמלה תהיה
שווה רק חצי שמלה, זאת למרות שבשני המקרים השימוש בשמלה הוא אותו שימוש, ולמרות
שתפירה לא השתנתה במהותה מקודם, רק כמות העבודה השתנתה.

כמות גדולה יותר של ערך שימוש היא בעצמה
עושר חומרי רב יותר: שני שולחנות- יותר משולחן אחד. שתי שמלות יכולות ללבוש שתי
נשים במקביל, ואילו שמלה אחת- רק אישה אחת. בניגוד לעובדה הזאת לעיתים ערך השמלה
(ליחידה) יורד ככל שיש יותר שמלות.

זה נובע מהאופי הכפול של העבודה; העבודה היא ממשית, מועילה ויוצרת דברים ממשיים שהם ערכי שימוש.
ככזו היא מועילה יותר (מייצרת יותר)  כשכוח
היצור גדל, אבל עלייה בכוח הייצור לא תשפיע על הערך של השמלה באותו אופן, כי
העלייה בכוח הייצור משפיעה רק על העבודה כדבר ממשי, ולא על העבודה בפן השני שלה-
כדבר מופשט ("עבודת-אדם סתם"),
ולכן ככל שירבו התוצרים על אותה שעת עבודה מופשטת, כן ירד ערכו של כל תוצר בנפרד,
כי יקח פחות זמן לייצר אותו מאשר לקח קודם.

מעתה כדי להפריד בין המושגים נקרא לעבודה
הממשית שיוצרת ערכי שימוש- "עבודה", ולעבודה המופשטת, היוצרת ערכים-
"עמל-אדם".