עיר הירח

בפעמים הקודמות (1, 2, 3) הבנו שיש שתי צורות שבהן מופיעות סחורות כשהן באות בזיקה זו לזו: צורת ערך יחסי וצורת שקיל.

אחד הדברים המעניינים לגבי צורת השקיל זה שהיא מראה לנו רק תכונה אחת שלה- את הערך. שאר התכונות של השקיל אינן חשובות לעניין.

ניתן דוגמא כדי להסביר:

כששמים שני דברים שונים על מאזניים כדי לבדוק את המשקל של אחד מהם, לדוגמא שוקלים אורז בשוק כנגד ברזל, אז הברזל מציג לנו רק תכונה אחת שלו- את המשקל בלבד. זה שברזל הוא קשה, הצבע שלו, מוליכותו, אינן חשובות, הוא נמצא שם רק כדי להוות גוף שווה-משקל לאורז שאותו רוצים למדוד.

מה מוזר בזה? שהסחורה שמשמשת שקיל במקרה הזה מאבדת את כל התכונות הטבעיות שלה (צורה, כובד, וכו'), ונשארת לה רק תכונה אחת על-טבעית בעיקרה (חברתית, מומצאת ע"י אנשים) - צורת הערך.

איך אנחנו מפספסים את העניין שמדובר פה בהמצאה אנושית? איך אנשים חושבים שהערך הוא דבר שמגיע לסחורות "מהטבע"? כי אנחנו נוטים להאמין שתכונות של סחורות אינן נוצרות בגלל הזיקה עצמה, אלא שהן היו שם קודם ורק "יצאו לאור" בעת הזיקה. אבל תכונה כמו ערך, שהיא תכונה על-טבעית (כלומר תכונה שאינה טבעית- שאנשים ממציאים) נוצרת רק מתוך הזיקה של סחורה אחת לחברתה. לאף סחורה כשלעצמה אין ערך-חליפין.

כמו שהברזל הוא התגשמות של התכונה משקל בחפץ (בדוגמא עם השקילה) כך גם העבודה היא התגשמות ממשית של עמל-אדם מופשט, והיא חשובה לא בתכונות המיוחדות לה, אלא רק בזה שהיא צורה ממשית של אותו עמל.

יש כאן ניגוד מוזר נוסף - העבודה הממשית משמשת כצורת הופעה בשביל היפוכה - עמל אדם מופשט. זה מוזר, לא? שבוחרים במשהו כדי לייצג את היפוכו, זה כמו שיבחרו בצבע לבן כדי לייצג את הצבע השחור.

עצם העובדה שעבודה פרטית כלשהי (למדנו שרק עבודות פרטיות במהותן מייצרות סחורות שיכולות להתחלף זו בזו. ראו חלק שני) מייצגת עמל-אדם סתם, הופכת אותה לעבודה השרויה בצורה חברתית במישרין (כי רק הסכם חברתי משווה בין עבודות שונות במהותן על מנת שניתן יהיה לסחור בתוצריהן).

גם זה ניגוד מוזר- עבודה פרטית במהותה מייצגת את היפוכה - עבודה השרויה בצורה חברתית.

כבר ביוון העתיקה הבינו שכדי להחליף סחורות צריך להעמיד אותן על השווה בינהן (ראו חלק ראשון), אבל שם הם נתקעו, הם לא היו מסוגלים להבין את העניין של שוויון העבודה בתורת עמל-אדם (ראו חלק שני) משום שהחברה היוונית העתיקה הייתה מבוססת על עבדות, על אי שיוויון בסיסי בין בני אדם ועבודותיהם. רק בחברה ליברלית, שבה שוויון ערך האדם הוא מושג נתפס ע"י אנשים, ניתן לתפוס את עמל האדם המופשט כשווה בין כל צורות העבודה. תודעה כזאת יכולה להווצר רק לאנשים החיים בחברה שבה רוב תוצרי העבודה הם סחורות, ולכן יחסם ההדדי המרכזי של בני האדם הוא יחס בין בעלי סחורות, כמו בחברה הקפיטליסטית.