עיר הירח

לא אכתוב על שפתיה, שאיכשהו זזות לאט גם כשהיא מדברת מהר,

לא אכתוב על חמוקיה המציתים אש בחלומותי,

לא אכתוב על שיערה ונגיעתו הרכה בפנים,

לא אכתוב על צוואר, כתפיים, שדיים, עכוז, אפילו שהיא יפה כל כך.

היא לא תמונה לתלות בשירותים של איזה פאב.

יש לה אש כחולה בוערת בשקט,

היא נמצאת בעולם בצבעים חדים, ברזולוציה גבוהה יותר איכשהו.

לדברים שהיא אומרת יש הד של הזרקור האינסופי.

מתחשק לי לעשות מלחמת סייף עם מחשבותיה.

אכתוב לה רק זאת:

הזוהר בקצות משק כנפיה

כישף את מבטי כחרק אל האור.

אני מטפסת מעל חומות הדיבור:

מילה ועוד מילה-

לראות שבבי חיוך.

יש בה משהו אסור, מתוק,

לבלוב שלא יקמול לעולם,

ברק שהולם בך.

ההילה שלה היא סיבה לכתוב שירים.