עיר הירח

היה הייתה פעם ילדה קטנה. הילדה הקטנה עשתה מעשה נורא, איום ואפל. בתור עונש הילדה הכניסה את עצמה למבוך, כל קירות המבוך היו נראים לה אינסופיים ברוחב ובגובה, וכולם לבנים. לילדה היה קול בתוך הראש שהיה אומר לה לאן ללכת. לרוב הייתה הילדה הולכת צעד-אחר-צעד, בזהירות, אבל לפעמים היא הייתה מקשיבה לקול, ולרגע הייתה מדמיינת שדות מוריקים ופתוחים, מלאים בפרחים, ושמש חמה בשמים כחולים, ואז היא הייתה הולכת לא בזהירות, עד שהיא הייתה נתקלת באחד מאותם קירות לבנים ואינסופיים של המבוך. לפעמים הילדה הייתה חושבת איך לצאת, מגלגלת בזכרונה; מה היא עשתה שהיה כל כך נורא, עד שהיא הכניסה את עצמה למבוך הזה? והנה היא נזכרת בעצמה הולכת, צעד-אחר-צעד, לאט וזבהירות, ושוב נתקלת בקיר לבן אינסופי.

במקרים כאלו הייתה נופלת לרצפה [הקרה, הלבנה כמו כל הקירות מסביב. היא לא הייתה יכולה לראות את התקרה הגבוהה, אבל היא הייתה בטוחה שגם היא קרה ולבנה לחלוטין] ומתייפחת, קוראת חזק לאלוהים, למרות שהיא לא מאמינה בו. שומעת את השקט, ונרגעת. מתנחמת בידיעה המרה שלפחות עדיין אין אלוהים. לפחות את זה היא יודעת.

יום אחד היא אמרה לעצמה שדי, אם היא באמת הייתה רוצה לצאת היא כבר הייתה עושה את זה, הרי היא זו שהכניסה את עצמה לשם. ובטח כולם כבר סלחו לה, הרי אפילו היא בעצמה לא זוכרת מה היה הפשע הנורא ההוא. ואולי היא לא רוצה לזכור בגלל שהוא כזה נורא?ואז היא שמעה קולות: "תתעוררי, תתעוררי", והיא ניסתה בכל הכוח להתעורר: צבטה את עצמה, ניסתה לפתוח את העיניים ממש חזק, אבל היא כנראה לא ידעה איך להתעורר, כי מסביבה הכל המשיך להיות בדיוק אותו מבוך. אבל הקול בראש שלה צעק: "תתעוררי, תתעוררי!" יותר ויותר חזק, עד שהיא חשבה שהיא הולכת להשתגע, אבל ברגע האחרון לפני השיגעון היא התעוררה.

היא פקחה את העיניים והכל היה לבן, אפילו יותר מהקירות, והיא נתקפה פחד איום ונורא. אבל זה עבר והיא גילתה שהיא בחדר שלה. באותו יום היא יצאה לשחק בשדות הירוקים עם הפרחים, השמש, והשמים הכחולים. אף אחד לא דיבר איתה על הפשע הנורא שעשתה, והיא לא העזה לשאול.

_________________________________________________________________________________________________

[שיר מאוד ישן]

את זורקת את עצמך אל הקיר-

ותופסת,

ממש כמו שאהבת לעשות לכדורים.

את מתבוננת בשעות זוחלות

על הקירות המתיישנים.

את מבוהלת, ואין זמן, ואין

אלוהים.

הדקות מתפצלות,

מציירות טיח מקולף-

על קירות עקומים.

את מחפשת את קצה ההד

ששמעת רק לפני רגע,

בצבץ כדי לצבוע קירות באדום.

הגוונים של הלבן מביאים לך רק שקט.

זמן מתקלף ואיום.

 הלבן נשאר אצלך בעיניים

כשאת עוצמת אותן לחפש

קצת הפוגה.

השקט מתכווץ בפינה כמו ילד,

מפני הדממה המתפרצת וגואה.

 היד הכחולה מונחת על כתפיך,

את מתכווצת עם השקט,

ובוכה.

פוקחת עיניים לעוד קצת לבן,

קירות מתקלפים על רקע ישן,

ומחייכת לעבר פינה חשוכה.