עיר הירח

משב בריח מייפל פורע שערות הוילון.

שמש שולחת ידה בהיסוס כדי ללטף פנייך בשנתך.

זה חסד

שמותר לי להיות כאן

בין צלצולי האור המנקדים את חלומך.

משהו בתוכך נמתח ומתכדרר;

להגיע עד סיפך כמו גלים של ים,

כמו חול

ברווח בין אצבעות הרגליים,

כמו הריח שנשאר

שעות ארוכות אחרי.

ולעצור-

שלא לרמוס כנפי השינה

הסוככות עלייך.

למדוד כל נשימה

שלא לכבות את הקסם.

ולא למהר.